ת"א 28022-07-20

תקציר

פסק הדין דן בתחולת תקופת ההתיישנות על תביעה לפיצויים בשל הפקעת מקרקעין. המדינה טענה כי התביעה, שהוגשה עשרות שנים לאחר ההפקעה, התיישנה, אך התובעים חלקו על כך והעלו מספר טענות. בית המשפט בחן כל אחת מהטענות הללו ומצא שהן חסרות תימוכין. ראשית, טענו התובעים כי פסק דין ארידור, הקובע תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות הפקעה, אינו חל במקרה זה. עם זאת, בית המשפט הלך בעקבות פסיקות קודמות של בית המשפט העליון שסתרו קביעה זו. שנית, התובעים טענו כי יש להתייחס לתביעה כתיקון לתביעה קיימת, אך בית המשפט דחה זאת בנימוק שלא מדובר בתיקון אלא בתביעה חדשה שהוגשה זמן רב לאחר סיום התביעה הראשונית. שלישית, התובעים הפעילו את סעיפים 8, 9 ו-10 לחוק ההתיישנות, שעניינם חריגים לתקופת ההתיישנות. בית המשפט הסביר כי סעיפים אלה חלים על הבעלים המקורי של הזכות המדוברת ואינם מאפסים את תקופת ההתיישנות ליורשים היורשים את הזכות לאחר פקיעתה. בנוסף, טענות התובעים ביחס לסעיפים 9 ו-10 נמצאו בלתי משכנעות. בעוד התובעים היו קטינים בעת מתן פסק דין ארידור, הסיק בית המשפט מסעיף 10 לחוק ההתיישנות כי יש להאריך את תקופת המעבר שנקבעה בפסק דין ארידור לקטינים שלא ניתן היה לצפות באופן סביר כי יפעלו בתקופה זו. במקרה ספציפי זה, קבע בית המשפט כי אין לדחות את התביעה על הסף, שכן התובעים הגישו את התביעה תוך זמן סביר לאחר שהגיעו לבגרות. המדינה חויבה לכסות את הוצאות התובעים, וכתב הגנה היה אמור להיות מוגש בתוך 45 יום.