ה"פ 9012-04-10

תקציר

המבקשים, שהם יורשיו של המנוח, טוענים כי לאחרון היו זכויות בעלות בנכס ביהוד. לחילופין, לטענתם, למנוח הייתה לכל הפחות הזכות לקבל פיצוי בגין פינוי הנכס. המשיב, לעומת זאת, טוען כי המנוח היה מסיג גבול במקרקעין. בית המשפט קבע כי המבקשים לא הצליחו להוכיח כי המנוח רכש זכויות בעלות בנכס. טענת המבקשים כי המנוח היה הבעלים של הנכס משנת 1951, בהתבסס על עסקה לכאורה עם העירייה, לא הוכחה והופרכה בראיות אחרות. החזקתם של המבקשים בנכס במשך שנים רבות, ולא מעבר לכך, לא הספיקה כדי להקים זכויות בעלות. בית המשפט מצא כי למנוח היה, לכל היותר, רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, אשר ניתן לביטול בכל עת. הרישיון לא הומר לזכות בירושה. באשר לתביעת המבקשים לפיצויים, קבע בית המשפט כי המנוח הפיק תועלת רבה מהחזקת הנכס קרוב ל-60 שנה מבלי לשלם דמי שכירות. לכן, גם אם הנכס לא היה נשרף והמנוח לא היה נפטר, בית המשפט לא היה פוסק לו פיצוי כלשהו מטעמים צודקים. כמו כן, מאחר שהרישיון ניתן לביטול, ולאור נסיבות המקרה, המבקשים אינם זכאים לכל פיצוי בעקבות הצתת הנכס. לפיכך נדחתה תביעת המבקשים.