עת"מ 19819-11-20

תקציר

העתירה שבפני בית המשפט מבקשת לערער על החלטת ועדת התנגדויות הפועלת ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בעניין חישוב דמי היתר בגין זכות חכירה בחלקת קרקע. העותרת טוענת כי הוועדה שגתה בפרשנותה להוראות החוזיות הרלוונטיות, ובהליך עבודתה. לגופו של עניין, טוענת העותרת כי היה על הוועדה לפרש את חוזה החכירה לאור תכנית משנת 1971 שהייתה מאפשרת זכויות בנייה גדולות יותר, וכי היא הסתמכה באופן פסול על חוות דעתו של בעל עניין, רמ"י, ולא נתנה משקל לקביעתו של שמאי מכריע. לטענת המשיבים, יש לדחות את העתירה מאחר שבית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון בסכסוך, שהוא אזרחי וחוזי במהותו, והיה עליו להביאו בפני בית משפט אזרחי. לחילופין, טוענים המשיבים כי העתירה נעדרת שחר. השופט מסכים עם המשיבים בשני המקרים. ראשית, אף שאין הכרעה, יש תוקף לטענה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בסכסוך המהותי, הסובב סביב פרשנות חוזה החכירה, והיה צריך להביאו, בפני בית משפט אזרחי. עם זאת, השופט ממשיך לדון לגופה של העתירה ואינו מוצא עילה להתערב בהחלטת הוועדה. השופט קובע כי החלטת הוועדה לאמץ את עמדת מנהל מקרקעי ישראל בנוגע לפרשנות חוזה החכירה הייתה סבירה, וכי טענות העותרת בנוגע לתהליך העבודה, לרבות הפניה לחוות דעת ברמ"י, ואי אימוץ קביעתו של השמאי המכריע, אינן משכנעות. לפיכך, השופט דוחה את העתירה לגופה, ופוסק למשיבים סכום נכבד להוצאות.