בג"צ 2609/05

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תיק גירושין בין עותרת, אישה, לבין בעלה, המשיב. ההליכים המשפטיים הממושכים כללו ריבוי תביעות ותביעות שכנגד, כאשר בסופו של דבר פסק בית הדין הרבני האזורי בתל אביב נגד תביעת הגירושין של העותרת בשנת 2000, וכן דחה את תביעת הבעל לשלום בית. בעקבות זאת, הגישה העותרת בקשה נוספת לגירושין בשנת 2002, ולאחר דיונים שונים הגיעו הצדדים להסכם בתיווך בית המשפט בשנת 2003. על פי ההסכם, הבעל יסכים לגירושין מיידיים בתמורה לתנאים מסוימים, לרבות פיצוי כספי. בית הדין האזורי קבע כי הבעל זכאי לפיצוי בגין הסכמתו לגירושין, בניגוד לעמדתו הקודמת, והורה לאישה לשלם לו 60,000 ש"ח, צמודים למדד המחירים לצרכן. בנוסף, נדרשה האישה לדחות תביעה נפרדת נגד הבעל. העותרת ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, אשר נדחה בשנת 2005 בנימוק שהפיצוי נבע מהסכמה שניתנה על ידי שני הצדדים לפני מתן הגט. לאחר מכן הגיש העותר עתירה לבג"ץ, בטענה כי פסק הדין הרבני אינו חוקי ומופרז. בית המשפט העליון, לאחר ששמע את הצדדים וקיבל הבהרות מבית הדין הרבני הגדול, הגיע למסקנה כי המחלוקת נסובה סביב פרשנות הסכמת הצדדים. בית הדין מצא כי בית הדין הרבני האזורי פירש כראוי את ההסכמה שניתנה על ידי שני הצדדים וכי אין הצדקה להתערב בהחלטה. השופטים הדגישו את מורכבותם של הליכי גירושין והכירו בכך שוויתורים כספיים נעשים פעמים רבות על ידי בני זוג הלהוטים להתגרש. לפיכך, העתירה נדחתה, תוך שהיא מאשרת את ההחלטה לפסוק לבעל פיצויים בתמורה להסכמתו לגירושין. פסק הדין ניתן על ידי השופטת מ' נאור, בהסכמת השופטים א' פוגלמן וי' עמית.