ע"פ 2365/05

תקציר

הערעורים הם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שהרשיע את המערער בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות בכוונה מחמירה. ההרשעה העיקרית נסמכת על שתי ראיות: האחת, זיהוי המערער על ידי הקורבן מתוך חבילת תצלומים; שנית, שיחתו של המערער עם שותפיו לתא, שהוקלטה ונספרת כהודאתו. ההגנה טענה כי זיהוי הקורבן היה מגמתי ולא אמין, והשיחות עם השותפים לתא לא היו הודאות אלא הגזמות ובדיות שנועדו להרשים אותם. לאחר שבחן את נסיבות הליך הזיהוי ואת תוכן השיחות, מצא בית המשפט כי הליך הזיהוי היה פגום ובלתי אמין, והשיחות לא היוו הודאות. היו יותר מדי חוסר עקביות והגזמות בשיחות שלא שיקפו את המציאות של האירוע. לפיכך, התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי המערער הוא היורה. בית המשפט הציע לזכות את המערער ודחה את ערעורו של המשיב על גזר הדין על הסף. השופט ש' ג'ובראן והשופט ד' ברלינר הסכימו עם פסק הדין.