ע"פ 71139/04

תקציר

הערעור והערעור הנגדי נובעים מפסק דין שהרשיע את חנן רייסלר בעבירות מס לפי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה, וכן בעבירות לפי חוק העונשין, לרבות שימוש במסמך מזויף, התחזות וזיוף. יתר הנאשמים במשפט, נתיבי דרור השקעות ובנייה בע"מ ובית החולים איילת חברה לאחזקות בע"מ, זוכו. טענתו העיקרית של המערער, רייזלר, הייתה כי הוא זכאי להגנה מפני צדק משום שסיבוס, שלא הועמד לדין, הוא האשם העיקרי. בית המשפט דחה טענה זו, שכן החלטת רשויות המס להעמיד לדין את רייזלר ולא את סיבוס התבססה על שיקול דעתם המקצועי לאחר חקירה. עוד טען רייזלר כי התלונה נגדו הוגשה בחוסר תום לב, אך בית המשפט לא מצא טעם בטענה זו. ממצאיו של בית משפט קמא, לפיהם רייסלר סיפק באופן אישי שירותים לסיבוס תוך שימוש בשמות שתי החברות, הוציא חשבוניות כוזבות וקיבל תשלומים ללא ניכוי מס, התבססו על שפע של ראיות מפלילות, לרבות הודעותיו של רייזלר עצמו. בית המשפט מצא את עדותו של רייזלר חסרת אמינות ומלאת סתירות ואי בהירויות. בסופו של דבר אישר בית המשפט את פסק הדין נגד רייזלר, אך דחה את ערעורו נגדו. הנושא שנותר היה גזר הדין. רייזלר עתר להקלה בעונש בשל חלוף הזמן, בעוד המדינה ביקשה להחמיר את העונש. השופטים התווכחו באיזו מידה צריך לחלוף הזמן להשפיע על גזר הדין, כאשר חלקם הדגישו את הצורך בהרתעה ואת חומרת פשעיו של רייזלר, ואחרים התמקדו בשיהוי החקירתי והפרוצדורלי. השופט המר הציע להותיר את עונש המאסר על כנו אך להגדיל את הקנס ל-500 אלף שקל או 20 חודשי מאסר במקום הקנס. השופט שייצר, לעומת זאת, סבר כי יש להחמיר גם את תקופת המאסר והציע 45 חודשים. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ברלינר, צידד בשופט המר וציין כי תקופה של 13 עד 18 שנים היא חריגה וכי יש לבחון את המשמעות העונשית של ריצוי עונש לאחר עיכוב כה ממושך. בסופו של דבר החליט בית המשפט שלא להתערב בתקופת המאסר אלא הגדיל את הקנס. ערעורו של רייזלר נדחה, וערעורה הנגדי של המדינה התקבל באופן חלקי.