דב"ע לט/98 - 0

תקציר

המקרה נסוב סביב השאלה האם יש להכיר בפגיעה שנגרמה לעובד כ"תאונת עבודה", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. העובד המדובר נפגע בעת ביצוע "עבודה פרטית" במהלך מה שלטענתו היו שעות עבודתו. העבודה בוצעה במפעל המעסיק, תוך שימוש בציוד של המעסיק, ובאישור המעסיק. הסכמת המעסיק היוותה הטבה המוענקת לעובדיו, אשר יכולה להיחשב כחלק מכללא מחוזה העבודה שלהם. בית המשפט מכיר בצורך לפרש את המושג "פגיעה בעבודה" באופן גמיש. היא מדגישה כי פגיעה היא בעבודה אם מעשיו של העובד מיטיבים בעקיפין עם האינטרסים של המעביד או משרתים אותם. בית המשפט דוחה את הטענה כי "עבודה פרטית" פוסלת אוטומטית אירוע מלהיות מסווג כתאונת עבודה. היא מאמצת את העיקרון לפיו יש להעריך את מעשיו של העובד בהתבסס על התנאים הסביבתיים של מקום העבודה, תפקידו ומאפייניו, והמנהגים והפרקטיקות הרווחים. פסק הדין קובע כי נסיבותיו של מקרה זה מקיימות את התנאים הנדרשים על מנת שהאירוע ייחשב כתאונת עבודה. מעשיו של העובד עלו בקנה אחד עם מנהגי מקום העבודה וקיבלו אישור מפורש של המעסיק. יתר על כן, הפעולות בוצעו בשעות העבודה, וגם אם הן חרגו מעט מיום העבודה המדויק, הן עדיין התרחשו במסגרת פרשנות רחבה של "שעות עבודה". אשר על כן, הערעור מתקבל, והמשיב מחויב לשלם למערער הוצאות בסך 3000 ל"י עבור שתי הערכאות.