דנ"פ 7389/02

תקציר

פסק הדין המדובר נובע מעתירה לקיום דיון נוסף בתיק רצח וניסיון רצח. העותר הואשם בעבירות אלה אך זוכה בבית המשפט המחוזי מחמת ספק סביר. עם זאת, על זיכוי זה ערערה המדינה ובוטל על ידי בית המשפט העליון, שהרשיע את העותר. הבקשה לדיון נוסף בפסק דין זה הועברה לעיון. הראיות המרכזיות שהוצגו היו כי כובע שחבש כמסכה ונמצא ברכב ממנו נורו היריות נשא את הרוק של העותר, והתנהגותו של העותר בחקירתו נחשבה למפלילה. בעוד דעת הרוב של בית המשפט המחוזי קבעה כי הראיות אינן קושרות את העותר באופן מוחלט לעבירות, דעת המיעוט ופסיקת בית המשפט העליון חלוקות על כך. הם פירשו את סירובו של העותר לשתף פעולה ואת התנהגותו בחקירתו כראיה לאשמתו. פסק דינו של בית המשפט העליון, שהתבסס על ראיות נסיבתיות, הרשיע את העותר. ראיות אלה כללו את הממצאים הגנטיים ואת התנהגותו של העותר, אשר בית המשפט מצא כי הם מעידים על אשמתו מעבר לספק סביר. העתירה לדיון נוסף בהחלטה זו, שהתבססה על הטענה כי אין ליתן משקל כה רב לסירובו של העותר להביא ראיות, נדחתה. בית המשפט נימק זאת בכך שהתנהגותו של העותר בחקירה, יחד עם הראיות הגנטיות, מהווים יחד ראיות מספיקות להרשעתו. יתר על כן, ההסבר להתנהגותו, שלטענת ההגנה יכול היה להיות חשש להפללה עצמית, לא הועלה על ידי העותר או עורכי דינו ונדחה כבלתי סביר. משכך, נדחתה העתירה, ואישרה את הרשעתו של בית המשפט העליון.