דנ"א 2439/94

תקציר

בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי בתי המשפט מוסמכים להוציא צווי עיקול זמניים על נכסי נתבע המוחזקים בידי תובע, מכוח תקנה 360(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – פרשנות לה התנגד שופט דעת מיעוט. בעוד שופטי הרוב מצאו את לשון התקנה מתירנית, שופט המיעוט התעקש על פרשנות מילולית. המבקש ביקש לקיים דיון נוסף, אך בית המשפט סירב, בנימוק של היעדר חילוקי דעות מהותיים בין השופטים. פסק הדין אישר את סמכותם של בתי המשפט להטיל "עיקול עצמי", והותיר את אי הבהירות של התקנה לבירור על ידי מחוקק המשנה. השופט חשין הדגיש כי דיונים נוספים הם בשיקול דעת ומוצדקים רק כאשר ההלכה ראויה לבחינה נוספת, מה שלא קורה כאשר יש הסכמה על המדיניות. החלטה זו מתיישבת עם פסיקות קודמות, תוך הכרה בתפקידו של מחוקק המשנה בתיקון כללים פרוצדורליים. פרשנותו של הרוב לתקנה 360(א) נתפסה כסבירה, ואילו פרשנותו המחמירה של המיעוט נתפסה כמגבילה שלא לצורך.