רע"ב 1318/98

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעתירה נגד שירות בתי הסוהר. המבקש, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו בת השלוש ונידון לארבע שנות מאסר, ביקש לערער על דחיית בקשתו לחופשה לאחר שריצה רבע מעונשו. הסירוב התבסס על מדיניות שירות בתי הסוהר להתנות מתן חופשה לעברייני מין בהמלצת המחלקה לבריאות הנפש (מב"ן), שלא ניתנה בעניינו של המבקש משום שהכחיש שביצע את המעשים שבגינם הורשע. בעקבות זאת החליט שירות בתי הסוהר כי אינו יכול לקבוע אם נשקפת מהמבקש סכנה לציבור. בית המשפט המחוזי אישר החלטה זו, והמבקש ערער לערכאה גבוהה יותר. בבואו לדון בבקשה דחה בית המשפט את טענות המבקש, אשר התמקדו בחוסר הסבירות הנטען של החלטת שירות בתי הסוהר. המבקש טען, בין היתר, כי שלילת החופשה האוטומטית בשל היעדר הודאה באשמה מנוגדת לעקרונות יסוד של דיני העונשין וכי העובדה שהכחיש את ביצוע העבירה אין פירושה שאינו מכיר בחומרת העבירה. עם זאת, בית המשפט אישר את מדיניות שירות בתי הסוהר וציין כי היא מעדיפה את ההגנה על הציבור על פני האינטרס של האסיר לצאת לחופשה. פסקי דין קודמים ביססו את סבירותה של מדיניות זו, לרבות מקרים שבהם הוצגו בפני בית המשפט דעות סותרות באשר למסוכנותו של האסיר. עוד ציין בית המשפט כי התנהגותו של המבקש במהלך המאסר ופגישותיו המוצלחות עם ילדיו נשקלו על ידי שירות בתי הסוהר בקבלת החלטתו. בסופו של דבר, הסכים בית המשפט העליון עם דחיית העתירה על ידי בית המשפט המחוזי ודחה את בקשת רשות הערעור, ובכך אישר את החלטת שירות בתי הסוהר.