דב"ע לג/64 - 3

תקציר

התיק סובב סביב חצרן שעבד בחברת ניהול נכסים, וניקה את חצרים של כמה בתים המנוהלים על ידם. השאלה שהיה על בית הדין להכריע בה הייתה האם החצרן הוא עובד החברה או קבלן עצמאי, ולאחר מכן, האם הפסקת עבודתו בבניין אחד מהווה פיטורים המזכה אותו בפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי פסק תחילה לטובת החצר, ראה בו עובד ופסק פיצויי פיטורים. החברה ערערה על החלטה זו. דעת הרוב בהרכב אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי ודחתה את ערעור החברה. הם הסכימו עם קביעת בית הדין האזורי כי המחזר אכן היה "עובד" של החברה ולא קבלן עצמאי. בהדגישו את מבחן האינטגרציה, ציין בית המשפט כי עבודתו של החצרן חיונית לפעילותה הרגילה של החברה וכי הוא היה חלק מהמערכת הארגונית שלהם. יתר על כן, החצרן לא ניהל עסק משלו; במקום זאת, עבודתו הייתה חלק בלתי נפרד מעסקי החברה. השיקול השלילי של מבחן האינטגרציה – שהחצרן היה בעל עסק משלו – לא התקיים. בנוסף, העובדה שלחצרן היו חוזים נפרדים לכל בניין והוא נחשב "עצמאי" לצורכי מס לא שינתה את מעמדו התעסוקתי. הרוב הסכים גם עם פרשנותו של בית הדין האזורי לחוק בנוגע לתביעת פיצויי הפיטורים. עבודתו של החצרן במבנים שונים נתפסה כעבודה ב"מקומות עבודה" שונים, ופיטוריו מבניין אחד נחשבו אפוא לפיטורים המזכים אותו בפיצויי פיטורים. אחד מחברי הפאנל חלק על דעת הרוב, וסבר כי החצרן הוא קבלן עצמאי. שופט זה טען כי ההסכם של החברה עם בית המשפט איפשר להם להעביר אותו בין בתים, כלומר כל בית לא יכול להיחשב כמקום עבודה נפרד. במקום זאת, יחסי עובד-חברה היו עם העסק כולו, לא עם מקומות עבודה ספציפיים. שופט זה הציע כי החצרן יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בשל הפחתת שכר, אך לא בשל פיטורים. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברוב קולות, והחברה חויבה לשלם לחצרן את הסכום הנקוב.