בג"צ 95/49

תקציר

המקרה של נאיף אל-כורי נ' הרמטכ"ל ואח' (בג"ץ 95/49) סובב סביב חוקיות מעצרו של אל-כורי מכוח צו שהוציא הרמטכ"ל. הצו, מיום 26 בספטמבר 1949, הורה על מעצרו של נאיף סלים אל-כורי מטעמי שלום הציבור והגנה מכוח תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. פרקליטו של אל-כורי טען כי הצו לא זיהה מספיק את מרשו ולא ציין מקום מעצר, מה שהופך אותו לשרירותי ובלתי חוקי. השופט אגרנאת מבג"ץ פסק לטובתו של אל-כורי והסכים כי הצו אינו תקף בשל היעדר מקום מעצר מוגדר, שהוא תנאי בסיסי למעצר חוקי. השופט הדגיש את חשיבותן של חירות הפרט וחזקת החירות בתוך המדינה, שניתן לעקוף רק באמצעות צו מעצר חוקי. יתר על כן, אגרנט פירש את תקנה 111 כמחייבת את המפקד הצבאי לציין את מקום המעצר בצו, במקום להאציל בחירה זו לרשות אחרת. לפיכך, הימנעותו של הצו מלעשות כן היוותה פגם יסודי ההופך אותה לבטלה. בעקבות זאת הוציא בית המשפט צו מכריע לשחרורו של אל-כורי ופסק לו הוצאות ושכר טרחת עורך דין.