דנ"א 5325/19

תקציר

במקרה זה, בית המשפט בחן האם מבוטח, שאיפשר לנהג מתחת לגיל 30 לנהוג ברכבו, יכול לתבוע תגמולי ביטוח בעקבות תאונה. הוויכוח נסב סביב השאלה האם מדובר ב"החמרת סיכון", המצדיקה הפחתת הטבות לפי חוק חוזה הביטוח, או הפרת חוזה השוללת כיסוי לחלוטין. בית המשפט ניתח את סעיפים 17-18 לחוק חוזה הביטוח, והתמקד בחובתו של מבוטח להודיע למבטחים על כל "שינוי מהותי" העלול להגביר את הסיכון. היא הגיעה למסקנה כי התרת נהג צעיר אינה מהווה "שינוי מהותי" אלא הפרה מודעת של חוזה על ידי המבוטח. לפיכך, הוא חרג מההוראות לסיכון מחמיר, מה שהוביל לשלילת תגמולי ביטוח. בית המשפט הדגיש את החשיבות בכך שהמבוטח יעמוד בתנאים חוזיים ללא זכאות לכיסוי במקרה של הפרה מרצון, אלא אם כן ניתן להוכיח כוונת מרמה. פסק דין זה הדגיש את יכולת האכיפה של החרגות מפורשות בפוליסה ודחה את הרעיון של מתן הטבות מידתיות להפרות שנבחרו במודע על ידי המבוטח. דעת רוב זו גובשה על ידי המשנה לנשיא (מיל.) מלצר והשופטים נ' הנדל וי' עמית, בניגוד לעמדותיהם החולקות של השופטים ד' ברק-ארז וא' גרוסקופף, שדגלו בהפחתת האחריות להגנה על המבוטחים. ההחלטה מדגישה את יחסי הגומלין המורכבים בין תנאים חוזיים לבין התחייבויות סטטוטוריות, ומדגישה את בהירות החרגות הפוליסה ואת אחריות המבוטחים בחוזי ביטוח.