עת"מ 52337-01-23

תקציר

בית המשפט שקל את הטענות והראיות שהציגו הצדדים והחליט לדחות את העתירה. פסק הדין הדגיש את תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבחינת החלטות של ועדות אכלוס, והדגיש כי על בית המשפט לבחון האם הפעולות שננקטו היו בגדר סמכותן החוקית, על בסיס הנמקה עניינית, וסבירות. בית המשפט אינו פועל כ"רשות-על" ואינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות, אלא מוודא כי ההחלטות נופלות בגדר הסבירות. על הזכאות לדיור ציבורי חל חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, המתווה את הנהלים והכללים שמנהל משרד הבינוי והשיכון. במקרה זה, בעוד העותרת הוכרה כזכאית לדיור ציבורי, בקשתה להגדיל את זכאותה נדחתה משום שכבר קיבלה את ההקצאה המרבית האפשרית בהתחשב בזמינות הדירות המוגבלת. המשיב בחן אפשרויות נוספות, לרבות העתקת העותרת לאזור אחר או הצעת סיוע מוגדל בשכר דירה, אך אלה התבררו כבלתי ישימות בשל מחסור. בית המשפט לא מצא כל ראיה לערער על טענות המשיב, הנתמכות בחזקת התקינות. יתר על כן, מתן עדיפות לדירות קרקע לאנשים עם מוגבלות פיזית, כגון משתמשים בכיסא גלגלים, נחשב סביר ועולה בקנה אחד עם הנהלים שנקבעו. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי כל ההליכים ננקטו בהגינות, תוך שהוא שולל כל חריגה מהנהלים המקובלים עבור העותר למרות נסיבות חריגות. ההחלטה הדגישה כי דיור ציבורי הוא משאב נדיר. לפיכך, בית המשפט דחה את העתירה מבלי לפסוק הוצאות, ובכך חיזק את המחויבות לשוויון, שקיפות והגינות. פסק הדין ניתן בהיעדר צדדים.