פ"ה 6411-09-16

תקציר

שלושה תובעים שהועסקו בתפקידים בכירים ברשויות המקומיות בישראל חתמו על חוזי עבודה אישיים וטענו כי הם זכאים להטבות שונות, בהן מענק יובל, פדיון ימי מחלה והצמדת שכרם על סמך נתוני אוכלוסייה עדכניים. עם זאת, בית המשפט מצא כי בחוזים צוין במפורש כי התובעים אינם זכאים לזכויות נוספות מעבר לאלה המפורטות וכי לא אולצו לחתום עליהם. בנוסף, התובעים לא הביאו מקור נורמטיבי המזכה אותם במענק היובל, ופסק הדין הקודם בעניינו של נתן תמך בעמדת המדינה. בית המשפט גם הסכים עם המדינה כי יש להגביל את קבוצת ההשוואה של התובעים לתביעות אפליה לבעלי תפקידים דומים ברשויות המקומיות, ולא להרחיבה כך שתכלול את כלל עובדי המדינה. באשר לפדיון ימי מחלה, קיבל בית המשפט את טענת המדינה כי הזכות לא ניתנה לכל העובדים וכי התובעים ידעו בעת חתימת החוזים כי אינם זכאים לה, וכי ההסדרים השונים לקבוצות עובדים שונות הם סבירים. לבסוף, בסוגיית הצמדת השכר, מצא בית המשפט כי התובעים היו מודעים לכך ששכרם צמוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ואינם יכולים כעת לטעון אחרת. גם תביעתם החלופית של התובעים לעדכון שכר על בסיס שינויים בנתוני הלמ"ס נדחתה, שכן היא דרשה אישורים תקציביים נוספים. משכך, דחה בית המשפט את כל טענות התובעים והורה להם לשאת בהוצאות הנתבעים ולשלם הוצאות מדינה נוספות. פסק דין זה חיזק את העיקרון לפיו יש לטפל בתביעות כלכליות באמצעות משא ומתן ולא באמצעות התדיינות משפטית.