ת"פ 10291-01-12

תקציר

דני דנקנר, הנאשם בפרשה, ביקש לזכות מכל האישומים בשל אי המצאת ראיות מספיקות העומדות למבחן. באופן ספציפי, ההגנה טוענת כי עדותו של עד המדינה, שמואל דכנר, לוקה בחוסר אמינות ומסתמכת במידה רבה על עדות שמיעה. זאת ועוד, עדויותיהם של שני נאשמים נוספים, מאיר רבין (נאשם 5) ואפרתי (נאשם 13), אינן מפלילות את דנקנר וניתן לפרשן באופן שונה כאילו פעלו באופן לגיטימי למען תעשיות מלח. עם זאת, השופט, דוד רוזן, חולק על הבקשה ודוחה את בקשת הזיכוי. השופט רוזן קובע כי התביעה הציגה די ראיות לכאורה כדי להפליל את דנקנר באישומים שיוחסו לו. ראיה זו כוללת את עדותו של דכנר, המתכתבת עם חקירתו של דנקנר במשטרה בכמה נקודות. למשל, הן התיאורים של דכנר והן של דנקנר מזכירים את בקשתו של דנקנר שרבין יפעל למען תעשיות מלח ואת תפיסתו של דנקנר את רבין כ"מאכר" מקושר היטב. בנוסף, אישורו של דנקנר עצמו לתשלומים לרבין ולשלמה בן עמרה, יחד עם עדותה של שרון פוחס, מזכירתו של דכנר, כי החשבוניות היו פיקטיביות, מעוררים חשד. השופטת מצביעה גם על סתירות בפרוטוקול ישיבת דירקטוריון תעשיות מלח בנוגע לאישור הוצאות לובינג ובעדויות מנהלי החברה שלא יכלו להבהיר מהם השירותים הניתנים על ידי נאשם 5. הצגת ציר הזמן של האירועים על ידי התביעה, לרבות פגישות, חשבוניות ותשלומים, תומכת אף היא בתיק לכאורה נגד דנקנר. לפיכך, השופט רוזן קובע כי נטל ההוכחה התקיים, ויש להעמיד את דנקנר לדין בגין האישומים נגדו, תוך דחיית הבקשה לזיכוי. החלטה זו התקבלה ללא משוא פנים, אך ורק על סמך הערכה האם ראיות התביעה מפלילות לכאורה את דנקנר, ואינה מתייחסת למהימנות או למשקל הראיות.