ת"א 20057-11-20

תקציר

תיק בית המשפט סובב סביב פיסת אדמה בבעלות מספר אנשים שחילקו היסטורית את הקרקע לחלקות נפרדות מבלי לאזן כלכלית את החלוקה. השאלה המרכזית היא האם הסכם היסטורי זה היה רק חלוקת זכויות שימוש או הסכם לפירוק השותפות ולחלוקת הבעלות עצמה. הנתבעים טוענים כי ההסכם היה לחלוקת שימושים בלבד, מה שאומר שהבעלים הנוכחיים, שירשו את המניות, זכאים לתשלומי איזון בגין שווי המגרשים הלא שוויוני כפי שהם כיום. מנגד, סבורים התובעים כי הבעלים המקוריים הסכימו לפרק את השותפות ולחלק את הקרקע, כלומר לא חייבים בתשלומי איזון. השופט קובע כי הראיות עמומות באשר לטיבו של ההסכם ההיסטורי. עם זאת, הם נוטים להאמין כי הבעלים המקוריים התכוונו לפרק את השותפות ולחלק את הקרקע, שכן הראיות מראות חלוקה קבועה של החלקות והבנייה עליהן. השופטת מדגישה את היעדר דרישות תשלום האיזון בשתי טבלאות איזון שונות שנוצרו בעת החלוקה הראשונית, דבר המצביע על כך שהבעלים המקוריים לא התכוונו לבקש תשלומי איזון. יתרה מכך, השופטת מציינת כי הנתבעים, הטוענים לבעלות חלקית בכל החלקות, לא הציגו הסכמי מכר כלשהם התומכים בתביעתם, דבר שניתן היה לעשות בקלות אם אכן היו רוכשים בעלות חלקית. בסופו של דבר, השופט קובע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להראות כי ההסכם ההיסטורי היה רק לחלוקת השימושים. במקום זאת, משקל הראיות מצביע על כך שהיה זה הסכם לפירוק השותפות. עוד סבורה השופטת כי גם אם לא הייתה הסכמה מפורשת, ויתרו השותפים על זכויותיהם לאיזון תשלומים במשך 30 שנה ללא דרישה, וזכות זו פקעה כעת. לכן, הבעלים הנוכחיים אינם יכולים לחייב זה את זה לשלם דמי איזון. השופט מגיע למסקנה כי הרוכשים המקוריים התכוונו לחלק ביניהם את הבעלות בקרקע ללא תשלומי איזון, והבעלים הנוכחיים לא הוכיחו אחרת. כתוצאה מכך, הנתבעים נדרשים לכסות את הוצאות התובעים, כאשר הנתבע 8 משלם 10,000 ₪ לנתבעים 5-7 ו-5,000 ₪ לנתבעים 3-4.