עע"מ 3202/05

תקציר

במקרה דנן, טענו המערערים כי המקרקעין לא נלקחו בכוח אלא הועברו מרצון ב"מכירה ללא תמורה". בית המשפט המחוזי חלק על כך, והציע כי יש להתייחס לעסקה זו כהפקעה, מקום בו יכול לחול המושג נטישה מחמת שיהוי. על פי דיני התכנון והבנייה, הפקעה מחייבת מימוש מטרתה הציבורית במועד; עיכובים בלתי סבירים עלולים להביא לביטול ההפקעה ולאפשר את החזרת הקרקע לבעליה המקוריים. בית המשפט בחן הן היבטים ראייתיים והן היבטים מהותיים של שיהוי. למרות התקדמותה האיטית של העירייה בניצול הקרקע לשימושה הציבורי במשך 32 שנה, בית המשפט הכיר בניסיונות להגשים את המטרה הציבורית, גם אם באיחור. לאחר ששקל את השימוש הקיים כיום כחניון ציבורי ואת התוכניות להקמת גני ילדים, לא מצא בית המשפט ראיות מספיקות לנטישת המטרה או להתנהגות בלתי הולמת מצד המערערים. לסיכום, קבע בית המשפט כי על ההפקעה לעמוד על כנה, תוך שימת דגש על איזון בין האינטרסים האישיים והציבוריים של הציבור. נוכח הפגיעה הפוטנציאלית באינטרס הציבורי אם תוחזר הקרקע, אישר בית המשפט את ההפקעה וקיבל את הערעור, אך פסק הוצאות למשיב בשל עיכוב פעולתם של המערערים. השופטים א' חיות וי' עמית הסכימו עם פסק דינו של השופט פוגלמן, מה שהוביל לביטול פסק הדין הקודם.