ב"ל 48371-05-10

תקציר

פסק הדין דן במעמד התושבות של תובע השוהה בישראל כדין אך אינו בעל תושבות קבע או אזרחות. על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, מרכז חייו של התובע הוא בישראל. עם זאת, בשל חוקים מסוימים בישראל, מעמדו של התובע נותר כתושב ארעי. השאלה העיקרית היא האם התובע נחשב "תושב ישראל" לפי חוק הביטוח הלאומי ולכן זכאי לזכויות סוציאליות. בית המשפט מגיע למסקנה כי למרבה הצער, למרות הפגיעה הקשה בזכויותיו החוקתיות של התובע, לשונו הברורה והחד-משמעית של סעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי אינה מאפשרת הכרה בתובע כתושב ישראל. זאת ועוד, השילוב של סעיף 2א וחוק הוראת שעה, השולל איחוד משפחות, מוביל לשלילת זכויות סוציאליות מהתובע. בית המשפט מסביר כי כוונת המחוקק מאחורי סעיף 2א הייתה להחריג אנשים בעלי אשרות זמניות, כמו התובע, מקבלת תגמולי ביטוח לאומי. בית המשפט אומנם אוהד את מצבו של התובע, אך מדגיש כי פרשנות תכליתית אינה יכולה לסתור את לשונו המפורשת של החוק. לפיכך, התביעה נדחית. בנוסף, נדחית גם השאלה השנייה בדבר זכאותם של התובעים לתלויים נוספים לפי סעיף 200(ג) לחוק הביטוח הלאומי, שכן החוק קובע במפורש כי התוספות משולמות רק לתלויים תושבי ישראל, והתובע אינו זכאי. פסק הדין ניתן למסירה ללא הוצאות, ולכל צד יש זכות ערעור תוך 30 יום.