עמ"נ 41713-11-11

תקציר

המערערת רכשה בשנת 2008 אולם תעשייה בירושלים אשר נעדר גימורים כגון תקרה, מערכות חשמל ודלתות. לאולם היה טופס 4 ותעודת גמר. המערערת קיבלה פטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש], התשכ"ד-1964, החל על נכסים שאינם ראויים לשימוש, במשך תקופות מסוימות בהן עבר הנכס שיפוצים. המערערת טענה כי הנכס לא היה ראוי לשימוש במהלך שנת 2010 וחלק משנת 2011, וביקשה פטור נוסף. מינהל הארנונה בעיריית ירושלים דחה בקשה זו, והביא את המערער להגיש ערר. ועדת הערר דחתה אף היא את הערר, וקבעה כי הנכס יכול היה לשמש לאחסון או כחלל מעוצב, וכי המערערת לא הוכיחה שינוי במצבו של הנכס מאז בקשתה הראשונה לפטור. המערערת שילמה את חוב הארנונה והביאה את העניין לבית המשפט. בית המשפט דחה את הערעור, והסכים עם קביעת הוועדה כי הנכס היה שמיש מבחינה אובייקטיבית, וכי מדינתו אינה עומדת בקריטריונים לפטור לפי סעיף 330. בנכס היו חלונות, דלת כניסה מסורגת וחיבורי תשתית, והוא היה זמין להשכרה. בית המשפט הדגיש כי מבחן השימושיות הוא אובייקטיבי, וכי אין לאפשר לבעלים להימנע באופן מלאכותי מתשלום ארנונה על ידי התמקדות בפרטים שוליים התלויים ברצון הבעלים. זאת ועוד, כוונת המחוקק העומדת מאחורי תקנות הנוגעות לארנונה תומכת בפרשנות זו. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 10,000 ₪.