ע"פ 6419/97

תקציר

ערעורם של שני הנאשמים, עמרם אסידו ויוסף ביטון, הוא על הרשעתם בסחר בהרואין, סם מסוכן, בשלושה אישומים נפרדים. ההרשעות התבססו במידה רבה על עדותו של סוכן משטרתי, ליאור גולדמן, שביצע עסקאות סמים עם הנאשמים. הנאשמים ערערו על אמינותו של גולדמן, והצביעו על חוסר עקביות בהצהרותיו ועל אמינותו המפוקפקת כסוכן שהמשיך בעסקי הסמים שלו במקביל לעבודתו במשטרה. השופט ח' אריאל, בדעה חולקת, הסכים עם ההגנה כי קיים ספק סביר לגבי האישום הראשון, הנוגע לשני הנאשמים, ותמך בזיכויים בסעיפים אלה. השופט אריאל הדגיש את הצורך בזהירות בקבלת עדותו של סוכן, במיוחד כאשר מדובר בהסקת מסקנות מאשמה אחת לאחרת. לדברי השופט אריאל, יש לקבל את דברי הסוכן רק במידה שהם עולים בקנה אחד עם ראיות מהימנות אחרות. באשר לאישום הראשון, השופט אריאל לא מצא די ראיות כדי להרשיע את הנאשמים מעבר לספק סביר, וציין חוסר ודאות בזיהוי קולות בשיחות מוקלטות וסתירות בעדות. עם זאת, רוב חברי בית המשפט, בהם סגן הנשיא ש' לוין והשופט א', דחו את הערעור על ההרשעה באישום הראשון. הם הסכימו עם קביעתו של בית משפט קמא כי עדותו של הסוכן מתיישבת עם ראיות אחרות, לרבות הצהרות עדים ושיחות מוקלטות. הם הדגישו כי בשורה של עבירות דומות, בית המשפט יכול לחזק את התרשמותו מעדותו של עד תביעה ביחס לעבירה אחת, אשר יכולה לחול גם על קביעת מהימנותו בעבירה אחרת באותה מסכת. באשר לאישומים השני והשלישי, שנגעו לכל נאשם בנפרד, הסכימו השופט אריאל ורוב בית המשפט לדחות את הערעורים. שניהם הסכימו כי קיימות ראיות מספיקות, כולל עדותו של הסוכן בשילוב עם ראיות מהימנות אחרות, כדי להרשיע את הנאשמים. הרוב הדגיש כי העבירות הן חלק ממערכת מקושרת, המאפשרת לבית המשפט לייחס משקל מפליל לעדותו של הסוכן בכל סעיפי האישום. השופטת א' הוסיפה כי מרגע שהוכחה אשמתו של נאשם בעבירה אחת, הכחשת היכרותו עם הסוכן הפכה לבלתי אמינה, במיוחד נוכח מערכת היחסים הקרובה בין שני הנאשמים. כתוצאה מכך, החליט בית המשפט ברוב דעות לזכות את הנאשמים מהאישום הראשון מחמת ספק סביר, אך הרשיע אותם פה אחד באישומים השני והשלישי. הערעורים על ההרשעה וגזר הדין בסעיפים אלה נדחו, תוך הפחתה קלה בעונש המאסר שהציע השופט אריאל.