ת"א 5813-08-09

תקציר

התובע תבע את הקיבוץ בגין הפרת חוזה, בטענה כי הושג ביניהם הסכם מחייב בדבר הקמת פארק אירועים חדש על אדמות הקיבוץ, וכי הקיבוץ נסוג מהסכם זה שלא כדין. התובע דרש פיצוי משמעותי בגין ההפרה הנטענת. הקיבוץ הכחיש קיומו של הסכם מחייב וטען כי המו"מ בין הצדדים לא הבשיל לכדי חוזה, ולכן הוא רשאי לסגת ממנו. לחילופין, טען הקיבוץ כי פרש מהמשא ומתן בתום לב, מסיבות לגיטימיות. בית המשפט בחן האם הושג הסכם מחייב בין הצדדים והגיע למסקנה כי לא קיים הסכם כזה. המסמך עליו הסתמכה התובעת, שכותרתו "עקרונות ההסכמה", נמצא כמסמך משא ומתן, נעדר את היסודות המהותיים של חוזה מחייב, ואת כוונת הצדדים להיות מחויבים לו. בית המשפט קבע כי המשא ומתן בין הצדדים עודנו מתנהל ולא הגיע לשלב בו ניתן לשכלל חוזה. עוד קבע בית המשפט כי פרישת הקיבוץ מהמשא ומתן לא נעשתה בחוסר תום לב. לקיבוץ היו סיבות לגיטימיות לכך, ובראשן שינוי נסיבות עקב שינוי במדיניות המנהל האזרחי, שצמצם את כמות הקרקע שהקיבוץ יכול להקצות להקמת גן האירועים. המשא ומתן הושפע גם מהתנהלותה של התובעת, מה שגרם לקיבוץ להאמין שהיא אינה מעוניינת עוד בקשר העסקי. מאחר שמניעי ההסתלקות של הקיבוץ היו מהותיים ולגיטימיים, והמשא ומתן לא הגיע לשלב שבו הפרישה יכולה להיחשב כהפרת חוזה, נדחתה התביעה. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪ בתוך 30 יום.