ע"א 8850/10

תקציר

במקרה דנן, הסוגיה העיקרית הייתה האם השימוש שעשתה המערערת במנגנון קיזוז, בהתחשב בהוצאות שהוצאו עקב הפרה חוזית, היווה בחירה בסעד משפטי המונע תביעת פיצויים נוספים לשם הגנה על אינטרס הקיום. הניתוח נסב סביב שני אינטרסים מנוגדים: אינטרס ההסתמכות, שמטרתו השבת הוצאות שהוצאו, ואינטרס הקיום, המבקש להעמיד את הנפגע במצב בו היה מצוי אילו קוים החוזה. בית המשפט בחן את דוקטרינת הבחירה, לפיה על התובע לבחור בין סעדים סותרים. עם זאת, בית המשפט מצא את הדוקטרינה מיותרת והגיע למסקנה שהיא עלולה להוביל לעוול בכך שתגביל את זכותו של התובע לפיצוי מלא ללא סיבה מוצדקת. פסק הדין הדגיש כי הפיצוי לא יעלה על הנזק בפועל, אך ניתן לתבוע סעדים מגוונים אם הם אינם סותרים מבחינה מעשית או משפטית. הקיזוז של המערערת לא היווה בחירה בלתי חוזרת, שכן הקיזוזים נועדו למנוע עוול בעת הפרת התחייבויות. לפיכך, החליט בית המשפט כי המערערת יכולה לתבוע פיצויים נוספים. בסופו של דבר, הפך בית המשפט את החלטת בית משפט קמא ופסק לטובת המערערים, תוך הבטחת זכותם לפיצוי מלא על פי ריבית הקיום, תוך פסיקת הוצאות משפט.