ת"א 13867-12-13

תקציר

התובע תבע את ועד המושבים ואת מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) להכיר בזכויותיהם בנכס במושב. התובעים תבעו את הנכס באמצעות שלושה מקורות נטענים: ראשית, כיורשים בעיזבון אמם המנוחה, שנית, על סמך הסכם משנת 1983 שהתייחס לנכס כמשק עזר, ולבסוף, מכוח זכותם לקבל חלקה בהרחבת המושב. הנתבעים טענו כי מדובר בבית מקצועי ולא בחוות עזר. השופטת קבעה כי לא ניתן לבסס את זכויותיה של התובעת בנכס באמצעות אף אחד מהמקורות הנטענים. ראשית, הטענה כי לתובע זכות לרכוש את הנכס על סמך החלטת האסיפה הכללית משנת 2012 מהווה שינוי בלתי מתקבל על הדעת בטענת התובע ולכן לא ניתן לאפשר אותה. שנית, סיווג הנכס כבית מקצועי, יחד עם הוראות ההסכם משנת 1983, מלמדים כי למנוח הייתה זכות שכירות לכל החיים ותו לא. עוד ציינה השופטת כי התנהלות שני הצדדים לאורך השנים איששה זאת. שלישית, זכותה של התובעת לחלקה בהרחבת המושב אינה מעשית שכן למושב אין כיום מגרשים להקצות והתובעת לא הוכיחה כי נשללה מהם זכות זו בעבר. לפיכך, התביעה נדחית, ועל התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.