ע"א 1432/91

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך רכושי על חוזה שכירות מוגן לדירה בתל אביב בין יורשיו של בעל הבית המקורי לבין בתו של הדייר המנוח, שעזבה את בית הוריה לפני שנים. אביו של המשיב, שהחזיק בתחילה במושכר, נפטר, מה שהוביל לסכסוך הנוכחי. בית משפט השלום דחה תחילה את טענת המערערים לפינוי המשיב, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בערעור. לטענת בית המשפט, המשיבה לא הייתה זכאית להיות דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] משום שלא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק. לגופו של עניין, המשיבה לא התגוררה בנכס המושכר בששת החודשים שקדמו למות אביה – כטענתה – ולא הצליחה להוכיח כי לא היה לה בית מגורים נוסף במהלך שהותה אצל אביה. יתר על כן, המשיבה לא הוזכרה במפורש בהסכם השכירות ולא יכלה לטעון לזכויות שכירות עצמאיות. פסק הדין מדגיש כי יש לפרש חוקים הפוגעים בזכות הקניין באופן צר וליישר קו עם הוראות חוקתיות המגנות על זכויות אלה. השופט פסק לטובת דרישת המערערים לפינוי, בנימוק שהמשיב לא עמד בדרישות החוק לדיירות מוגנת. בנוסף, הורה בית המשפט למשיב לכסות את הוצאות המשפט של המערערים ואת שכר טרחת עורכי הדין.