ת"א 22056-10-10

תקציר

פסק הדין סובב סביב שני היבטים משפטיים מרכזיים: הודאה בקיומה של זכות ודחיית תביעה. ראשית, באשר להודאה בקיומה של זכות, בחן בית המשפט האם דברי הנתבע מהווים הודאה בזכותו של התובע לתשלום. נמצא כי דבריהם של ראש העיר לשעבר, מר פרומר, וגזבר העירייה, אף שהכירו בחוב העירייה, לא היוו הודאה של התאגיד הנתבע. הצהרותיו של מר פרומר, שנאמרו במהלך כהונתו, נחשבו כלליות וחסרות פירוט בכל הנוגע לביסוס זכותו של התובע. זאת ועוד, מכתבו של הגזבר, שדן באיחור בתשלום, לא נחשב כהודאה בזכויות התובע כפי שנטען בבית המשפט. שנית, פסק הדין התייחס לדחיית תביעה קודמת והשפעתה על תקופת ההתיישנות. בית המשפט ניתח את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הקובע כי אם תביעה נדחית מבלי למנוע תביעה חדשה מאותה עילה, הזמן שבין הגשת התביעה הראשונית לדחייתה מוחרג מתקופת ההתיישנות. המשיב הגיש בעבר בקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר תוקפו של הסכם בוררות. עם זאת, בית המשפט דחה את התביעה, וקבע כי הסכם הבוררות אינו עומד בקריטריונים הנדרשים. התביעה הנוכחית, המבקשת סעד כספי לפרויקטים של בנייה, התבססה על אותה תשתית עובדתית כמו הטענה הקודמת. כך, קבע בית המשפט כי דחיית התביעה הקודמת נופלת בגדרו של סעיף 15, ובכך עצר את תקופת ההתיישנות בתקופה שבה הייתה תלויה ועומדת. לפיכך, עילות התביעה שהתרחשו לפני מועד מסוים לא נחשבו מיושנות, והתביעה הנוכחית, שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות המורחבת, נחשבה קבילה. בסיכומו של דבר, דחה בית המשפט את בקשת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף בנימוק של התיישנות והורה לנתבעת לשלם לתובעת הוצאות בגין הבקשה, בסך 5,800 ₪.