ע"פ 140/98

תקציר

בתיק הערעור האזרחי מס' 140/98 הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בגרימת מוות ברשלנות בעת נהיגה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ובנהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. זאת, בעקבות אירוע שבו, בעודו שיכור, סטה רכבו של המערער לנתיב הנגדי וכתוצאה מכך התנגש אנושות באופנוע. המערער ערער על ההרשעה בנהיגה בשכרות, בעוד המדינה טענה להרשעה בהריגה. בית המשפט העליון קבע כי הוכחת שכרות יכולה להסתמך על ראיות מעבר לבדיקות אלכוהול בדם, כגון התנהגותו של הנהג וריח אלכוהול, ואישר את קביעתו של בית משפט קמא בדבר שכרות גם ללא התחשבות בתוצאות בדיקות הדם. בית המשפט הדגיש כי נהיגה בשכרות מבססת בדרך כלל מצב נפשי פזיז, המקיים את היסוד הנפשי הנדרש להריגה, הכרוך במודעות לפוטנציאל הפגיעה. התנהגותו של המערער לא העלתה ספק בדבר קשר סיבתי בין שכרותו לבין התאונה. משכך, ביטל בית המשפט העליון את ההרשעה ברשלנות והחליף אותה בהריגה, ובכך אישר את הרשעתו של המערער בנהיגה בשכרות. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר דין, בהתחשב בהרשעה בהריגה. החלטה זו מדגישה את העמדה המשפטית לפיה נהיגה בשכרות כרוכה מטבעה בפזיזות כלפי בטיחותם של אחרים, ומצדיקה אחריות פלילית חמורה כאשר היא מסתיימת במוות.