ע"א 1304/91

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בשאלה האם ערב להלוואה, שהיה עולה לאחרונה לישראל, צריך להיחשב כ"לקוח" לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), ובכך לחייב את הבנק לעמוד בחובות גילוי מסוימות כלפיו. ראשיתה של הפרשה כאשר המשיב, שהיה ערב להלוואות לשני אחים, לא זכה להגנה או גילוי המוענקים בדרך כלל ללקוחות הבנק. כאשר האחים הגיעו לחדלות פירעון, הבנק ביקש תשלום מהערב, מה שהוביל להליכים משפטיים שבהם הערכאות הנמוכות נחלקו בפרשנויות החוק. בית המשפט העליון פסק בדעת רוב נגד המשיב, תוך שהוא קובע פרשנות מצמצמת של "לקוח" כמי שמקבל שירותים בנקאיים במישרין, כמו הלווה, ולא כמי שמעורב בעקיפין כמו ערבים. החלטה זו הדגישה את הכוונה הלשונית והחקיקתית של החוקים החלים, וקבעה כי הרחבת ההגדרה כך שתכלול ערבים תטיל נטל מופרז על הבנקים ותבין שלא כהלכה את המסגרת החקיקתית שנועדה להגן על הלקוחות הישירים בפועל של השירותים הבנקאיים. עם זאת, הדעה החולקת, כפי שנוסחה על ידי הנשיא מ' שמגר, טענה לפרשנות מרחיבה יותר המכירה בקבלה עקיפה של שירותים על ידי ערבים, והציעה כי תכלית העל של החוק היא הגנה על הציבור באינטראקציות בנקאיות. עם זאת, החלטת הרוב של בית המשפט משקפת גישה שמרנית, המעדיפה את לשון החקיקה והפרשנויות המסורתיות על פני הרחבת ההגנות לערבים הנתפסים כמי שעוסקים מרצונם בהתחייבויותיהם במסגרת החוק הקיים. משכך, החזיר בית המשפט על כנו את החלטת בית משפט השלום וחייב את המשיב להשיב את הסכומים המובטחים.