ת"א 14749-05-12

תקציר

התובעת, חברה בע"מ, תבעה את מינהל מקרקעי ישראל על כך שלא הודיע להם על שינויים בגבולות המקרקעין המוחכרים שלהם עקב שינויים תכנוניים עירוניים, שגרמו להם נזק. הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מכמה טעמים: חוסר עילה, התיישנות, שיהוי וויתור. עם זאת, בית הדין קבע אחרת, וקבע כי צעדים קיצוניים כמו פיטורים על הסף צריכים להינקט רק במקרים קיצוניים. השופטת קבעה כי התובע הציג מספר עילות תביעה, לרבות הפרת הסכם, נזק לרכוש שלא כדין, מצג שווא ורשלנות עם חובת גילוי. יתר על כן, השופט קבע כי מדובר בתביעה לפיצויים, ולכן חלה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, ולא מגבלת 25 השנים לה טען הנתבע. עוד קבעה השופטת כי התביעה אינה מיושנת, שכן עילות התביעה של התובע הבשילו עם אישור התב"ע בשנת 2005, והתביעה הוגשה בגדר החוק בשנת 2012. השופטת הכירה בטענות הנתבעת לפיטורים בשל נזק ראייתי ושיהוי, אך סברה כי אין בהן די לדחייה על הסף, והותירה אותן לדיון בהמשך פסק הדין. הבקשה לסילוק על הסף נדחתה, למעט הטענה כי הנתבע גרם לתובע לאבד את האפשרות לתבוע פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אשר לגופו של עניין ייקבע בשלב מאוחר יותר.