ע"א 7255-12-09

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם למינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) יש זכות חוזית לדרוש תשלום דמי היתר מבעל תוספת בנייה, או שמא הוא יכול לגבות דמי חכירה מוגדלים בלבד, כפי שנקבע בחוזה המקורי שנחתם בין הצדדים בשנת 1997. המערער, שהוסיף בנייה לנכסיו, ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל את עמדת רמ"י, לפיה היא רשאית לדרוש תשלום דמי היתר בגין התוספות שנעשו לנכס. בית המשפט בחן ביסודיות את נסיבות המקרה ואת הסעיפים הספציפיים בהסכם הרלוונטי, ומצא כי החוזה המקורי, שהיה בתוקף בעת הוצאת היתרי הבנייה, כלל שני סעיפים רלוונטיים הקובעים כי רמ"י רשאית רק להגדיל את דמי החכירה בגין בנייה נוספת, ולא העניק לרמ"י סמכות לגבות דמי היתר. בית המשפט התייחס גם לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון במקרה דומה, בה נקבע כי סעיף כמעט זהה לזה שבמקרה זה מאפשר גביית דמי שכירות מוגדלים בלבד, ולא דמי היתר. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי רשויות ציבוריות, לרבות מנהל מקרקעי ישראל, נדרשות לפעול בהגינות ובתום לב, ולכן אין עליהן לדרוש שיקולים נוספים מעבר לאלה המפורטים בחוזה. לפיכך קיבל בית המשפט את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי המערער זכאי להחזר דמי ההיתר ששילם בשנת 2003, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום. כן חויב מנהל מקרקעי ישראל לשלם למערער שכר טרחת עורך דינו של המערער, והערבות הבנקאית שהופקדה על ידי המערער תוחזר לו.