ע"א 396/89

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס לסכסוך שכירות בין שני בעלים משותפים של נכס הממוקם בעיר העתיקה בירושלים. המערער, מוחמד פארס אל-מוחתסב, חכר את הנכס משנת 1930, ואילו המשיב, קרן משה בן ראובן ויטנברג, היה בעל חלק בנכס. השאלה המרכזית הייתה האם בעלים משותף אחד יכול להעלות את דמי השכירות ללא הסכמת הבעלים האחרים. פסיקת בית המשפט אישרה את החלטות הערכאות הנמוכות יותר, לרבות בית הדין לשכירות. נמצא כי יחסי השכירות ארוכי הטווח בין הצדדים הוכיחו את כוונתם שדמי השכירות יותאמו מעת לעת כך שישקפו את המציאות הכלכלית. חשוב לציין כי בית המשפט פירש את דיני הבעלות על הקרקע כך שבעלים פרטיים יכולים ליזום עסקאות המשפיעות על חלקם בנכס ללא הסכמה בין כל הבעלים. משכך, הייתה למשיב הזכות לדרוש העלאה בשכר הדירה בגין חלקם. זאת ועוד, בית המשפט ציטט את סעיף 33 לחוק המקרקעין, המחייב את השוכרים לשלם תשלום סביר בגין השימוש ברכוש המשותף, ובכך נותן תוקף לתביעת המשיב לדמי שכירות מוגדלים. פסק הדין התייחס גם לטענת המערערת כי המשיב לא יכול היה לטעון לתוספת על סמך התקנות משנת 1985 לאחר כניסתן לתוקף של התקנות משנת 1986. בית המשפט הסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי הגורם הקובע הוא מועד הדרישה, שקדם להתקנת התקנות משנת 1986. לפיכך, זכותו של המשיב לתבוע העלאה לפי התקנות משנת 1985 הייתה לגיטימית. סיכומו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיב, תוך שהוא מאשר את החלטות הערכאות הנמוכות יותר. השופט א' גולדברג והשופט י' מלץ הסכימו עם הכרעת הדין.