עמ"ש 40274-01-23

תקציר

השופטים דחו את הערעור במלואו לאחר שבחנו בקפידה את פסק דינו של בית משפט קמא ואת טיעוני הצדדים. הם עשו זאת משום שהסכימו עם ממצאיו העובדתיים והערכות המהימנות של בית משפט קמא, שבדרך כלל קשה לבטלן בערעור. התיק נסב סביב הסכמים הנוגעים לבית מגורים משותף וניסיונה של המערערת לאכוף הסכם ספציפי. בית משפט קמא קבע כי ההסכמים הנדונים, קרי ההסכמים השני והשלישי, אינם משקפים את כוונתם האמיתית של הצדדים, והוביל למסקנה כי מדובר בהסכמים שנעשו למראית עין בלבד. בהיותם מבוססים היטב בראיות ובעדויות שהוצגו, הממצאים העובדתיים של בתי המשפט נתמכו במסקנות הגיוניות. השופטים הדגישו את חשיבותן של קביעות עובדתיות במקרים של הסכמים, המחייבות את בית המשפט הפרוצדורלי לברר את כוונת הצדדים בעת כריתת החוזה. במקרה דנן, הראיות הראו כי המערערת הבינה את תוכנם ומטרותיהם של ההסכמים, בניגוד לטענותיה. בית המשפט מצא כי ההסכם השני נועד להגן על בית המגורים מפני נושים פוטנציאליים וההסכם השלישי נועד להבטיח את זכויות המשיב בבית. בית המשפט התייחס גם לחוסר אמינותה של המערערת בעדותה, וציין כי דאגתה העיקרית הייתה הגנה על האינטרסים של ילדיה, ולא אכיפת ההסכם השני עצמו. השופטים הסכימו עם הגדרתו של בית משפט קמא את ההסכמים ככאלה למראית עין בלבד ולפיכך בטלים. הם דחו את טענת המערערת כי לא ניתן לבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם השני, והדגישו כי הסכמים אלה שואבים את תוקפם מההבנה ההדדית של הצדדים, שהייתה חסרה במקרה זה. בנוסף, דחו השופטים את טענת המערערת כי בוצעו השקעות כספיות על בסיס ההסכם, שכן הדבר לא הוכח בבית משפט קמא. ההחלטה לדחות את הערעור הושפעה גם מכך שילדי הצדדים לא ביקשו לאכוף את ההסכם השני והחקירה הפלילית נגד המשיב נסגרה, מה שמייתר את ההסכם. הערעור נדחה, והמערער חויב לכסות את הוצאות המשיב, כאשר יתרת הפיקדון תוחזר למערער. השופטים הגיעו למסקנה כי ניתן לפרסם את פסק הדין ללא זיהוי הצדדים והוא ניתן בהיעדרם ביום 1.3.2024.