ת"א 53394-07-25

תקציר

בטח, הנה ניתוח משפטי מקיף בעברית, המבוסס אך ורק על הנתונים שסיפקת, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים משפטיים: **ניתוח משפטי: ת"א 53394-07-25 נכסי פנדום הברזל בע"מ ואח' נ' לבבי נ. נכסים בע"מ ואח' (בית משפט השלום בהרצליה)** **מבוא:** החלטה זו של בית משפט השלום בהרצליה, שניתנה על ידי השופטת חן מאירוביץ, עוסקת בבקשה לדחיית התובענה או העברתה להליך בוררות. הדיון המשפטי סובב סביב השאלה האם תניית בוררות הקיימת בהסכם שיתוף בין הצדדים חלה גם על מחלוקת הנובעת מהסכם שכירות (הסכם הרשאה) נפרד שנחתם ביניהם, וכן האם קיימת סמכות לבית המשפט לדון במחלוקת זו. **עובדות רלוונטיות:** הצדדים הינם בעלי זכויות בנכס משותף מכוח הסכם שיתוף. התובעות, בעלות זכויות ב-201 חניות, השכירו 3 חניות לנתבעים מכוח הסכם הרשאה נפרד. התביעה הכספית הוגשה עקב טענה שהנתבעים הפסיקו לשלם את דמי השכירות בגין החניות. **טענות הנתבעים:** הנתבעים טוענים כי בית המשפט נעדר סמכות לדון במחלוקת, שכן סעיף 14 בהסכם השיתוף כולל תניית בוררות, אשר לשיטתם חלה גם על הסכם ההרשאה. **טענות התובעות:** התובעות טוענות כי דין הבקשה להידחות. לטענתן, התביעה הוגשה בגין הפרת הסכם השכירות (הסכם ההרשאה), ובהסכם זה אין תניית בוררות, אלא תניית שיפוט הקובעת כי הסמכות לבירור המחלוקת נתונה לבית משפט זה. **ההחלטה המשפטית וניתוחה:** 1. **הבחנה בין הסכמים:** השופטת מאירוביץ דוחה את בקשת הנתבעים ומבססת את החלטתה על מספר עקרונות משפטיים מרכזיים. ראשית, היא קובעת כי המחלוקת דנן נוגעת למהותה להתקשרות הצדדים במסגרת "הסכם ההרשאה – הסכם השכירות". מדובר, לפי קביעתה, ב"מחלוקת כספית גרידא ביחס לדמי השכירות בהסכם החיצוני, בנפרד מהסכם השיתוף שנכרת בין הצדדים." (סעיף 6 להחלטה). הדגש כאן הוא על **הפרדת ההתקשרויות החוזיות** כאשר מדובר בהסכמים שונים, גם אם קשורים זה בזה מבחינה עובדתית. 2. **פרשנות תניית בוררות והחלתה:** בית המשפט דוחה את הטענה כי תניית הבוררות בהסכם השיתוף (סעיף 14) חלה באופן אוטומטי על הסכם ההרשאה. ההנמקה המרכזית היא ש"אין הדבר נלמד מנוסחה של תנייה זו שמגדירה מפורשת את תניית הבוררות ב 'כל עניין הקשור בהסכם זה'" (סעיף 8 להחלטה). כלל פרשני חשוב העולה מכאן הוא כי **תניית בוררות תפורש בצמצום ולא תורחב באופן אוטומטי למקרים שלא נאמרו בה במפורש**, במיוחד כאשר מדובר בהסכם נפרד. 3. **גבורת תניית שיפוט בהסכם המאוחר:** חידוש משפטי משמעותי שעולה מההחלטה הוא העיקרון לפיו **כאשר קיים הסכם מאוחר (הסכם ההרשאה) הכולל תניית שיפוט ספציפית, היא גוברת על תניית בוררות כללית בהסכם מוקדם (הסכם השיתוף)**. בית המשפט קובע כי "משעה שבהסכם ההרשאה נכללה תניית שיפוט בסעיף 11.7 לפי מחלוקת בין הצדדים נתונה לסמכותו המקומית של בית משפט זה... ברי, כי לו היו רוצים הצדדים להסכם להחיל את תניית הבוררות לא היו כוללים בהסכם החיצוני המאוחר של השכירות תניית שיפוט כאמור. אך משעה שתנייה זו באה לעולם בהסכם הספציפי שבבסיס המחלוקת הרי, שהיא גוברת על כל תנאי אחר בהסכם כללי חיצוני קודם" (סעיפים 8-9 להחלטה). זהו חידוש חשוב בעולם המשפט החוזי, המעניק משקל רב לכוונת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם הספציפי והמאוחר יותר. 4. **פסיקה תומכת:** בית המשפט מחזק את עמדתו באמצעות הפניה לפסיקה רלוונטית: * **רע"א (מחוזי-חיפה) 22077-06-20 בן שך נ' מרגלית:** מוסבר כי "כאשר הסכם שכירות הינו נפרד, ועצמאי מהסכם שיתוף, תניית בוררות שבהסכם השיתוף קודם לא תחול אלא בהתקיים הסכמה מפורשת של הצדדים להחילה" (סעיף 10 להחלטה). עיקרון זה מדגיש שוב את הצורך בהסכמה מפורשת להחלת בוררות על הסכמים נפרדים. * **רע"א (מחוזי-מרכז) 80191-11-25 המרכז להשתלות שיניים ואסתטיקה ר.ר. בע"נ נ' פלוני:** מוזכרת לעניין "תחולת תניית בוררות ב'מירוץ' שבין שני ההסכמים" (סעיף 11 להחלטה). נראה כי בית המשפט משתמש בפסיקה זו כדי לבסס את הניתוח המורכב של החלת תניות כאשר קיימים הסכמים מרובים. * **רע"א 6489/09 אמנון מדובר נ' קרן קיימת לישראל:** מוזכר כי "כאשר קיימים בין אותם צדדים שני הסכמים- הסכם מוקדם הכולל תניית בוררות, והסכם מאוחר שאינו כולל תניית בוררות מפורשת, אלא רק הפניה כללית להוראות ההסכם המוקדם – הנטייה היא לקבוע, כי תניית הבוררות אינה חלה על מחלוקות הנובעות מההסכם המאוחר" (סעיף 12 להחלטה). עיקרון זה הוא משמעותי במיוחד, שכן הוא מסיק מתוך **היעדר תניה מפורשת בהסכם המאוחר** כי הצדדים לא התכוונו להחיל את הבוררות. 5. **סמכות בית המשפט:** לאור ניתוח זה, בית המשפט קובע כי הסמכות לדון במחלוקת נתונה לו, וזאת מכוח תניית השיפוט המפורשת בהסכם ההרשאה המאוחר. **מסקנה משפטית וחידושים:** ההחלטה מדגימה יישום של **עקרון פרשנות הסכמים** המתמקד בכוונת הצדדים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בלשון ההסכם הספציפי והמאוחר. החידוש העיקרי הוא בקביעה כי **תניית שיפוט בהסכם מאוחר, שנחתם בין אותם צדדים, גוברת על תניית בוררות בהסכם מוקדם, במיוחד כאשר ההסכם המאוחר אינו מפנה במפורש להחלת הבוררות**. הדבר מעיד על חשיבות ההסכמות המפורשות והספציפיות, ועל הנטייה לפרש באופן מצמצם תניות הכפפה (כמו תניות בוררות) להסכמים שאינם נכללים בליבת העניין של ההסכם המוקדם. ההחלטה מחזקת את העיקרון כי הסכם מאוחר, הכולל הוראות ספציפיות, עשוי לגבור על הוראות כלליות יותר בהסכם קודם, וכי יש להניח כי הצדדים מביעים את רצונם באופן ברור כאשר הם חותמים על הסכם חדש. בסופו של דבר, הבקשה נדחית, והנתבעים חויבו בהוצאות התובעות.