דב"ע נה/184 - 0

תקציר

המערערת במקרה זה עבדה כעצמאית כמגדלת תותים וירקות במושב קדימה. בשנים 1991 ו-1992 עבד כשכיר ובדצמבר 1992 חזר לעבוד כעצמאי. רואה החשבון של המערער רשם אותו במשרדי מס הכנסה ומס ערך מוסף, אך על פי הדיווחים בשל "טעות טכנית" לא רשם אותו במוסד לביטוח לאומי (המכון). בחודש נובמבר 1993 טען המערער כי נגרם לו תאונת עבודה. עם זאת, מאחר שלא היה רשום במוסד כעובד עצמאי – דרישה לקבלת הטבות – נדחתה תביעתו. המכון דחה גם את בקשתו למענק מטעמי צדק. בית המשפט בתל אביב דחה את תביעתו העוקבת, והוביל את המערער לערער בפני בית הדין. המערער טען, כי הנחה את רואה החשבון לרשום אותו ברשויות הרלוונטיות, שהיו אמורות לכלול את המכון, וכי אי רישומו במכון נבע מטעותו של רואה החשבון. המכון, לעומת זאת, טען כי הרישום הוא באחריות העצמאי וכי תום לב או חוסר כוונה להתחמק מדמי ביטוח לאומי אינם רלוונטיים. בית הדין הסכים עם עמדת המכון, וציין כי הרישום הוא עניין שבין העצמאי לבין המכון. זאת ועוד, הסתמכותה של המערערת על רואה חשבון או קבלן אינה מקיימת את דרישת הרישום על פי דין. עוד טען המערער כי יש להעניק לו גמלה מטעמי צדק, אך בית הדין קבע כי המונח "מבוטח" בחוק הביטוח הלאומי מתייחס למי שמילא אחר חובת הרישום ומחריג את מי שלא מילא, גם אם אי רישומו נבע מבורות או מטעות. בית הדין דחה את הערעור, אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר והדגיש כי רישומו של המערער היה תנאי מוקדם לקבלת הטבות. עם זאת, בית הדין השאיר פתוחה את האפשרות למערער לנסות לקבל מענק מטעמי צדק לפי תקנה אחרת, וקבע הליך למכון ולבית הדין האזורי לשקול אפשרות זו. ככלל, פסק הדין מחזק את חשיבות הרישום התקין לעצמאים ואת ההשלכות של אי רישום על תביעות ההטבה.