ע"א 295/81

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב השאלה המשפטית האם יש לפסוק פיצויים בגין "שנות ההשתכרות האבודות" עקב קיצור תוחלת החיים בעקבות תאונת דרכים שהביאה למותה של ילדה בת 8. עיזבונה של הילדה, המיוצג בתיק, תבע פיצוי בגין ההשתכרות הפוטנציאלית שיכלה המנוח להפיק במהלך השנים בהן הייתה אמורה לחיות ולעבוד, אלמלא התרחשה התאונה. פסק הדין הראשוני של בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, וגרר ערעור לבית המשפט העליון. בהחלטתו התמודד בית המשפט העליון עם עקרונות משפטיים מורכבים מדיני הנזיקין הנוגעים לפיצוי בגין נזק לא חומרי, זכויות תלויים וזכויות העיזבון. רוב של בית המשפט הסכים עם הפסיקה הראשונית, דחה את תביעת הפיצויים, וציין מספר נימוקים להחלטה זו. ראשית, בית המשפט הדגיש כי פסיקת פיצויים בגין השתכרות עתידית שלא תמומש מעניקה טובת הנאה בלתי ראויה ליורשים ולא לצד הנפגע, ובכך מעוות את תכלית הפיצוי הנזיקי שיסודו להשיב את הנפגע למצבו שלפני הפגיעה, ולא לספק רוח גבית ליורשים. השופט א' ברק, בדעת מיעוט חולקת, טען להכרה בזכות לפיצוי כזה בנימוק שכושר ההשתכרות הוא נכס בעל ערך, שנזקו צריך לזכות בפיצוי, גם אם הוא מיטיב עם יורשי המנוח ולא עם התלויים. עם זאת, הרוב ציינו את הפוטנציאל לכפל תשלום, שכן הן התלויים והן העיזבונות יכולים לתבוע פיצויים, ובכך לפצות יתר על המידה על הנזק שנגרם בפועל. יתר על כן, המסגרת המשפטית שנקבעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המבוססת על אחריות מוחלטת ללא אשמה, מתיישבת עם המדיניות הקיימת המבקשת להבטיח את הטיפול בנפגעים ובתלויים בהם במהלך חייהם, תוך ויתור על פיצוי מלא בגין הפסדי השתכרות עתידיים פוטנציאליים. החלטת הרוב מדגישה את הצורך בהבהרה חקיקתית כדי להתמודד עם הקונפליקטים המשפטיים והמדיניות המודגשים, ומציעה כי כל שינוי בעקרונות דיני הנזיקין הקיימים צריך להיעשות באמצעות תיקוני חקיקה ולא פרשנות שיפוטית מחודשת. בסופו של דבר, ההחלטה שומרת על המצב הקיים, ומשאירה תביעות פיצויים רחבות יותר להכרעה על ידי המחוקק, לאור שיקולים סוציו-אקונומיים מתפתחים ותקדימים משפטיים קיימים.