ת"א 3091-03-17

תקציר

התובעת, שבבעלותה חלקת קרקע, תובעת את הנתבעת על כך שבנתה מספר מבנים על הקרקע ללא היתר והשתמשה בהם למגורים ולא לחקלאות, דבר המהווה הפרה של הסכם המשבצות. התובע דורש מהנתבעת לשלם דמי שימוש, אך זו מסרבת בטענה כי אין לאפשר לתובעת לגבות תעריף גבוה יותר ממה שנקבע מבחינה מנהלית וכי התובעת אכפה את הכללים באופן סלקטיבי. בית המשפט מקבל את טענות התובע באופן חלקי. הוא מורה לנתבעת לשלם דמי שימוש בשיעור של 6% לשנה על שווי הקרקע, הכולל גם את מרכיב הרווח היזמי, עבור התקופות בהן השתמש הנתבע בקרקע ללא רשות. עם זאת, תקופות השימוש מחושבות באופן שונה עבור כל יחידה. בעוד שיחידות 1, 2 ו-4-7 מחויבות מתחילת שנת 2015 ועד להריסתן או פינוין בפועל (למעט יחידה 1, שלגביה ניתנו לנאשם 12 חודשים להסדיר היתר), יחידה 3 מחויבת ממאי 2015 ועד להריסת כל התאמות המגורים. לשיעורים יצטרפו הפרשי מע"מ, ריבית והצמדה כנדרש בחוק. כן נצטווה הנתבע לפנות ולהרוס תוספת בנייה (יחידות 1, 2 ו-3) והתאמות למגורים (יחידות 4-7) בתוך 60 יום, או שהתובע יהיה רשאי לעשות כן על חשבון הנתבע. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבע לאכיפה בררנית ומורה לו לשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪.