בג"צ 6194/97

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מעמדו התעסוקתי של שלמה נקש, שעסק בחלוקת דואר. בתחילה, בין השנים 1982-1987, נקש נחשב ל"עובד" של משרד התקשורת. עם זאת, עם חקיקת חוק רשות הדואר בשנת 1986, שהעביר את האחריות לחלוקת דואר לרשות הדואר, התעוררו מחלוקות, במיוחד בתקופת משנה שנייה שנויה במחלוקת (1987-1994). הסוגיה המרכזית הייתה האם נקש שמר על מעמדו כ"עובד" או הפך ל"קבלן עצמאי" בעקבות שינוי משפטי זה. בתי הדין האזוריים והארציים לעבודה קבעו תחילה כי נקש לא היה "עובד" בתקופה זו, תוך הסתמכות על הוראות ספציפיות (סעיפים 46 ו-110) לחוק הרשות שאפשרו לכאורה לרשות הדואר להגדיר מחדש יחסי קבלן מבלי להכיר בהם כשכירים. בעתירתו של נקש נטען נגד פרשנויות אלה. בית המשפט העליון בחן הוראות אלה, וקבע כי כוונת חוק הרשות לא הייתה לשלול מעובדים קיימים את מעמדם כעובדים, מה גם שחובות העבודה של נקש נותרו ללא שינוי לאחר ההעברה. בית המשפט מתח ביקורת על החלת סעיף 46 כחריגה שאפשרה למעשה סיווג מחדש שרירותי של עובדים. פסק הדין הדגיש כי אין לפגוע בזכויות היסוד ובמעמד שמקנה דיני העבודה ללא לשון חקיקתית מפורשת. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת נקש, ואישר את מעמדו כעובד רשות הדואר מרגע שהחלה לפעול, ובכך זיכה אותו בזכויות והטבות רטרואקטיביות בהעסקה. החלטה זו ביטלה פסיקות קודמות של בית המשפט, הורתה לבית הדין האזורי לעבודה להתאים את ההליכים בהתאם, וקבעה כי רשות הדואר ומדינת ישראל יכסו את הוצאותיה המשפטיות של נקש.