בע"מ 5984/22

תקציר

פסק הדין סובב סביב מקרה טרגי שבו הוריה של בת המנוחה, יחד עם בן דודה ובן זוגה, ביקשו להשתמש בביציות המוקפאות שלה לאחר מותה. למרות האהדה העמוקה לאובדן המשפחה ורצונם להגשים את רצונו הפוטנציאלי של המנוח, עמד בפני בית המשפט המשימה המורכבת של איזון בין ערכים אנושיים, שיקולים אתיים ועקרונות משפטיים. עיקרו של פסק הדין היה מעוגן בעיקרון לפיו יש לכבד את רצונו המשוער של אדם שנפטר, במיוחד בנוגע לגופו, ולהוכיח אותו באמצעות ראיות ברורות ומוצקות. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי קבעו בעבר כי אין הוכחה קונקרטית לכך שהמנוחה ביקשה שביציותיה יופרו ויושתלו לאחר מותה. לפיכך, הדגיש בית המשפט את חשיבות כיבוד רצונו של המנוח, והקביל אותו למושג המושרש הן בכבוד האדם והן בדיני הצוואות. פסק הדין שיקף את חוסר רצונה של הרשות השופטת להעלות השערות או להניח הנחות ללא ראיות ממשיות לכוונת המנוח. למרות מסירות המשפחה וכוונותיה, חובתה של המערכת המשפטית הייתה לקיים את העיקרון של כיבוד רצונו המשוער של המנוח, אלא אם כן ראיות משכנעות מצביעות אחרת. לפיכך, דחה בית המשפט את הבקשה, הביע צער משותף על אובדן המשפחה, אך הדגיש כי ההחלטה היא הכרח הנדרש על פי חוק.