ע"פ 1105/04

תקציר

ניתוח זה מתמקד בעקרונות המשפטיים ובחידושים הרלוונטיים למקרה המסופק בנוגע לטיפול פסיכיאטרי והליכים משפטיים. * **עקרון הפחתת האחריות עקב מחלת נפש:** המקרה נסוב סביב סעיף 34ח לחוק העונשין, העוסק בהפחתת אחריות עקב מחלת נפש. עיקרון זה מאפשר לקבוע כי אדם אינו ניתן לעונש על עבירה אם מחלת הנפש שלו פגעה ביכולתו להבין את מעשיו או את עוולתו בעת ביצוע העבירה. המערער הואשם תחילה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, אך קביעת מצבו הנפשי על ידי בית המשפט הובילה להתמקדות בהגנה מפני אחריות מופחתת. * **איזון האינטרסים בטיפול הפסיכיאטרי:** המסגרת המשפטית, כפי שהודגשה בהפניה לע"מ (ירושלים) 2085/03 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה*, מחייבת איזון זהיר בין מספר אינטרסים מתחרים: * זכויות החולה, כבודו וחירותו, כפי שהם מוגנים בחוקי היסוד (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). * הצורך בטיפול והגנה על בטיחות המטופל כאשר כושר השיפוט שלו נפגע עקב מחלה. * הגנה על שלום הציבור וביטחונו מפני נזק פוטנציאלי הנגרם על ידי הפרט. **מידתיות ואמצעים מגבילים פחות:** בהסתמך על *R.E.P. 2060/97 ו-Linchik v. the District Psychiatrist*, הניתוח מדגיש את העיקרון המשפטי של מידתיות בהתערבות בחירותם של חולי נפש. הזכויות אינן מוחלטות וניתן לפגוע בהן, אלא רק למטרות ראויות ובמידה מידתית. החידוש המרכזי כאן הוא המנדט להשתמש באמצעים הכי פחות מגבילים הדרושים להשגת המטרה המיועדת. משמעות הדבר היא שאין להורות על אשפוז כפוי אם טיפול קליני בכפייה יכול להגן כראוי על ביטחון הציבור ולהבטיח את הטיפול בחולה, ולהיפך, אין להמשיך בטיפול בכפייה אם ניתן להשיג טיפול ללא כפייה. * **שיקול דעתו של בית המשפט במתן צווי טיפול:** המקרה מדגיש כי בית המשפט, ולא הפסיכיאטר, מוסמך להוציא צווי אשפוז או צווי טיפול קליני, בהתאם לסעיף 15 לחוק טיפול בבריאות הנפש. שיקול דעת זה צריך להיות מופעל על סמך הראיות שהוצגו, לרבות הערכות והמלצות רפואיות, אך גם על התרשמותו של בית המשפט עצמו מהנאשם, מסוכנותו, אופי העבירה ועברו בעבר. * **סטנדרט ראייתי לאשפוז בכפייה:** שאלה משפטית מרכזית שנשאלת היא סטנדרט הראיות הנדרש כדי להצדיק אשפוז בכפייה כאשר רופאים ממליצים במקום זאת על טיפול קליני בכפייה. הניתוח מצביע על כך ש"חשש מרחוק" או סכנה בלבד אינם מספיקים. סביר להניח שנדרשת "דאגה אמיתית" או ראיה משמעותית לסיכון לביטחון הציבור שלא ניתן לנהל באמצעים מגבילים פחות. המקרה מדגיש כי המילה "עשוי" בחוות דעת רפואית, כאשר היא מתייחסת לסכנה פוטנציאלית, אינה שקולה אוטומטית לוודאות או לחומרת הסכנה. * **גישה רציפה והיררכית לטיפול:** הפסיקה מרמזת על גישה פרוצדורלית והיררכית להתערבויות פסיכיאטריות. אם טיפול קליני מומלץ ונחשב כמספיק, יש לבחון אמצעים מגבילים פחות כמו הוראות טיפול קליני לפני פנייה לאשפוז בכפייה. נראה כי המסגרת החוקית מאפשרת לפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוז בתנאים מסוימים (סעיפים 9, 6 או 7 לחוק) אם מטופל אינו מציית לצו טיפול קליני או אם מצבו מתדרדר, מה שמרמז על כך שאשפוז כפוי לא צריך להיות אמצעי מנע העוקף את הנהלים הקבועים הללו. * **חידוש משפטי בביטול אשפוז בכפייה:** התוצאה המוצעת של ביטול צו האשפוז והפיכתו לצו טיפול קליני, למרות פסיקת הערכאה הראשונה, מהווה חידוש משפטי משמעותי. היא ממחישה את נכונותה של ערכאת הערעור לבחון מחדש את נחיצותם ומידתיות של אמצעים מגבילים על סמך הערכות מעודכנות ויישום מחמיר יותר של עקרון "האמצעים המגבילים ביותר". חוות הדעת של השופטים מחזקות זאת בכך שהן מכירות בקושי בתהליך קבלת ההחלטות, אך בסופו של דבר נותנות עדיפות לטיפול פחות מגביל לאור רמת הסיכון הנמוכה של המערער.