ע"א 353/62

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט עוסק בקדימות התביעות על נכסי חברה מפורקת. המערערת, שבעלה המנוח החזיק איגרת חוב מובטחת בשעבוד צף על כל נכסי החברה, מערערת על ההחלטה לשלם את דמי המפרק הזמני מהכספים שנגבו באמצעות מימוש הערבות האמורה. הערעור מבקש לערער על החלטת הערכאה הנמוכה יותר ולקבוע כי שכר הטרחה המגיע למפרק אינו מנוכה מהכספים המובטחים בחיוב הצף. בפסק הדין נקבע כי חיוב צף הופך לחיוב קבוע בשלושה מקרים: עם מימוש תקופה באגרת החוב, עם כינוס נכסים שמונה על ידי בית המשפט, ועם תחילת פירוק החברה. בכל שלושת המקרים, הנושה נפרע מהנכסים המחויבים בפני נושים לא מובטחים. קיים חריג לכלל זה, כאשר תביעות אחרות נגד החברה שיש להן עדיפות במהלך הפירוק נפרעות תחילה מהנכסים הטעונים, ואם אלה אינם מספיקים, מנכסיה האחרים של החברה. בנוסף, פסק הדין קובע כי אם מחזיקי האג"ח ממנים כונס נכסים או בית המשפט עושה זאת לפני הפירוק, רק התביעות הנובעות מסעיף 134 לפקודת החברות גוברות על טענות מחזיקי האג"ח. כמו כן, שכר טרחת המפרק אינו ניתן להשבה מנכסי החברה עד להסדרת הוצאות הפירוק במלואן. בית המשפט מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומטיל על המשיב הרביעי חיוב בהוצאות המערער.