רע"א 6283/93

תקציר

במקרה זה התייחס בית המשפט העליון להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין הגשת תצהירים בערעור מס ערך מוסף. בתחילה הורה בית המשפט המחוזי למבקש להגיש תצהירים לאימות עובדות הערעור, בעוד שהמשיב לא נדרש לעשות כן. המבקש טען כי על המשיב להגיש גם תצהירים לשם הגינות ויעילות פרוצדורלית. בית המשפט העליון הדגיש כי תקנות 143(5) ו-168 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכות את בית המשפט לדרוש תצהירים מעדים, אך אינן מחייבות בהכרח יחס שווה בין בעלי דין בנוגע להגשת תצהירים. התקנות מאפשרות לבית המשפט שיקול דעת להחליט אם לבקש תצהירים וממי. בית המשפט עשוי להתמקד יותר בסוגיות של אמינות כאשר הוא דורש תצהירים ופחות כאשר נושאים אלה אינם מרכזיים. חשוב לציין, הגשת תצהירים אינה הופכת אותם אוטומטית לראיות; הם מחליפים חקירה ראשונית רק כאשר מוצגות ראיות באופן רשמי. בית המשפט העליון הדגיש כי תקנות אלה לא שינו את הסדר המסורתי של הצגת ראיות וכי החלטות סביב תצהירים צריכות לשקף את המערך הפרוצדורלי של המשפט, ולאפשר הגשה מדורגת או סימולטנית. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי אי הגשת תשובה בערעור מס ערך מוסף אינה שקולה לאי הגשת כתב הגנה. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי, והורה על בחינה מחודשת על בסיס ההנחיות שניתנו, תוך הבטחת תחולתן הראויה של התקנות הפרוצדורליות. הערעור התקבל מבלי לפסוק הוצאות.