עמ"ש 53110-10-17

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעורו של האב על פסק דין קודם של בית משפט קמא. בית משפט קמא העניק משמורת בלעדית זמנית על ילדו הקטין של המערער לאם, לאחר בחינה ממושכת ומפורטת של התיק. ערכאת הערעור הסכימה עם קביעתו של בית משפט קמא, ולא מצאה עילה להתערב בהחלטת הערכאה הנמוכה יותר, אשר עוגנה בראיות רבות ושירתה את טובת הילד. שופטי הערעור קיבלו את המלצת בית משפט קמא והדגישו כי היא מבוססת היטב ועולה בקנה אחד עם עקרון "טובת הילד" ושמירה על "כבוד הילד", כאמור באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר את ההבחנה בין סמכותו של בית הדין הרבני לבין סמכותו של בית המשפט קמא ביחס לאפוטרופסות ולהסדרי ראייה, בהתאמה, ואישר את סמכותו של האחרון במקרה זה. השופטים גם נתנו פרשנות להיקף הפעולות המחייבות הסכמת שני ההורים, והגבילו אותו למקרים מיוחדים. לבסוף, בית המשפט הכיר בקשיים של משמורת משפטית משותפת במקרים של משמורת פיזית בלעדית והציע גישה דו-שכבתית למשמורת משפטית, תוך הכרה בסמכותו המעשית של ההורה המשמורן על הטיפול היומיומי. הערעור נדחה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.