בג"צ 1179/90

תקציר

פסק הדין מתייחס לשלוש עתירות המערערות על המועד שנקבע להצבעת אי אמון בממשלת ישראל. בעתירות נטען כי החלטת ממלא מקום יו"ר הכנסת לקבוע את ההצבעה ליום 15.3.1990 אינה חוקית משום שהיא מנוגדת לתקנון הכנסת, הקובע כי הצבעה כזו תתקיים בתוך 24 שעות מרגע ההצעה. המשיבים הכירו בנוהג המקובל על פי תקנות הכנסת, אך טענו כי קיימת הסכמה בלתי כתובה בין הסיעות הגדולות להאריך את פרק הזמן ל-48 שעות. העותרים טענו כי עיכוב זה מנוצל למניפולציה פוליטית וכי אין לקיים את ההסכם. עם זאת, בג"ץ קבע כי הסכם בין סיעות אינו יכול לגבור על תקנון מפורש של הכנסת, וכי אל לו לבית המשפט לאפשר פרקטיקה פסולה. בעוד שלבית המשפט יש סמכות להתערב בעניינים פרלמנטריים פנימיים, עליו לנקוט משנה זהירות ולהימנע ממעורבות בסכסוכים פוליטיים שאינם מעין שיפוטיים. לכן, מאחר שהכנסת לא הגדירה חלופה תקפה, יש לקיים את התקנות. בית המשפט בחר שלא להתערב במקרה זה, אך הדגיש את החשיבות לעשות כן בעתיד במידת הצורך, למרות שהעתירות נדחו. פסק דין זה מחזק את עליונותן של תקנות הכנסת ואת התפקיד השיפוטי בפרשנותן, ובה בעת מכיר באיזון העדין בין עקרונות משפטיים לבין המציאות הפוליטית.