בש"א 1949/08

תקציר

המשיב, מרצה, היה חייב כספים לדרך ארץ עבור נסיעות בכביש 6 ושילם אותם באמצעות התא הקולי של דרך ארץ. עם זאת, המשיב קיבל התראה מלשכת ההוצאה לפועל לשלם שוב את הסכום בתוך 20 יום או לשאת בהשלכות. המשיב שילם את הסכום בבנק הדואר אך חויב בריבית משום שההוצאה לפועל עדכנה את התשלומים מספר ימים לאחר ביצועם. לאחר מכן תבע המשיב את מדינת ישראל בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה לפי חוק הגנת הצרכן, והגיש בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. המדינה עתרה לסילוק על הסף, בטענה כי אין מדובר ב"עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, וכי ההוצאה לפועל היא רק צינור לגביית חובות. בית המשפט הסכים עם המדינה, בקובעו כי פעילות המדינה אינה מסחרית או כלכלית אלא ממשלתית, ולכן אינה נופלת תחת ההגדרה של "עוסק". המדינה לא הרוויחה ממערכת ההוצאה לפועל אלא הפעילה אותה כרשות שלטונית. יתר על כן, הריבית ששילם המשיב הלכה לנושה המקורי ולא למדינה. עוד מצא בית המשפט כי המשיב לא מיצה אפיקי פתרון אחרים וכי סעיפי הרשלנות שצוטטו על ידי המשיב לא הוזכרו בתוספת השנייה או במקורות הרלוונטיים. השופטת דרורה פפר הגיעה למסקנה כי הבקשה לתביעה ייצוגית נגד המדינה אינה מוצדקת ונעתרה לבקשת המדינה לדחייה על הסף.