ע"פ 228/76

תקציר

המערערת הורשעה ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214(ב) לפקודת חוק העונשין, 1936, בכך שהרגה את בעלה על ידי הצתה. לטענתה, יסוד ה"הכנה" הנדרש להרשעה לא הוכח, וכי היא פעלה מתוך "דחף בלתי ניתן לכיבוש". בית המשפט העליון דחה את שתי הטענות. בית המשפט מצא כי הודעתה של המערערת עצמה במשטרה מהווה ראיה מספקת להכנה, וכי מעשיה לא היו אימפולסיביים, כפי שתוכננו. הטענה העיקרית הייתה האם המערער ביצע את העבירה מתוך "דחף בלתי ניתן לכיבוש". על ההגנה מוטל נטל ההוכחה לטענה זו, ובית המשפט קבע כי אין די בדחפים שמקורם בתחושות נוירוטיות כדי לבסס היעדר אחריות פלילית. על בית המשפט לקבוע האם הנאשם סבל ממחלת נפש ממשית שגרמה לדחף, וכאן הראיות לא תמכו בטענת הנתבע. הוצגו שלוש חוות דעת מומחים: שתיים תמכו בתביעה ואחת בהגנה. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות הדעת של המומחים מטעם התביעה, ובית המשפט העליון הסכים כי ההגנה לא הוכיחה די הצורך "דחף בלתי ניתן לכיבוש". מעשיה של המערערת היו מתוכננים, וסיבוכיה הנפשיים לא עלו כדי מחלת נפש קשה המצדיקה לפטור אותה מאחריות פלילית. הגם שהרקע התרבותי והחברתי של המערערת, מתחיה הנפשיים והנוירוזה שלה תרמו למעשיה, הם לא היוו הגנה תקפה. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור, ואישר את הרשעתו של המערער ברצח בכוונה תחילה.