ע"א 3613/97

תקציר

במקרה דנן, נדחה ניסיונו של המערער להרחיב את תביעתו האישית לכדי תובענה ייצוגית. הסוגיה המרכזית נסובה סביב השאלה האם תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי חלה כאשר הסדר חקיקתי ספציפי בתובענות ייצוגיות נדחה, כגון לפי חוק הגנת הצרכן. המערערת נאבקה לבסס עילת תביעה משותפת לכל חברי הקבוצה המוצעת, דרישה קריטית לאישור תובענה ייצוגית. למרות שאלות משפטיות משמעותיות סביב פרשנותה ויישומה של תקנה 29, קבע בית המשפט כי אין צורך להכריע בהן במקרה זה. בית המשפט הדגיש כי המערערת לא הביאה ראיות למכנה משותף המצדיק תביעה ייצוגית. בנוסף, טען המערער לחוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, המניחה קבלת דואר רשום, אך בית המשפט דחה טענות אלה והדגיש כי אין בסיס משפטי לערעור רגולטורי בתובענה ייצוגית. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי אין די ראיות כדי לשקול את טענות המערער כדאיות למעמד של תובענה ייצוגית. תביעות אישיות או עילות תביעה אישיות עדיין יכולות להיות מוגשות בנפרד. המשיב, רשות שלטונית, הוכיח ציות לפסקי דין קיימים, וביטל נימוקים נוספים למתן אור ירוק לתביעה ייצוגית. משכך, דחה בית המשפט את הערעור מבלי לפסוק הוצאות, תוך שהוא מכיר בוויתור של המשיב על הוצאות.