סע"ש 25296-12-14

תקציר

המקרה נסוב סביב מעמדם של עובדים בחברות פרטיות תחת חוזה עם הממשלה, ובפרט עם מינהל התכנון של משרד הפנים. התובעים, המועסקים על ידי גאו-דא ואמן, טוענים כי יש לראות בהם עובדי מדינה לפי חוק העסקת עובדים על ידי חברות כוח אדם, ולכן אין צורך לעבור הליך מכרזי כדי להתקבל לעבודה ככאלה. מנגד, הנתבעות, מדינת ישראל ושתי החברות, טוענות כי התובעים אינם עובדי מדינה וכי אין צורך בהליך הנוכחי. פסיקת בית המשפט מכירה בכך שגם גאו-דה וגם אמן הן חברות המספקות שירותי מיקור חוץ בתחומים ספציפיים. עם זאת, במקרה הספציפי של התובעים, נמצא כי הם הועסקו לא במסגרת הסדר מיקור חוץ פונקציונלי אלא ככוח אדם. עובדי גאו-דה ביצעו פעילויות ליבה של מנהל התכנון לצד עובדי מדינה, והפכו אותם לעובדי כוח אדם. במקרה של אמן, החוזה הראשוני היה לפרויקט ספציפי וחד פעמי. עם זאת, בסופו של דבר סיפקה החברה עבודות ארכיוניות ואחרות שוטפות למינהל התכנון. לכן, גם לגבי עובדי אמן נקבע כי סופקו כעובדי כוח אדם. פסק הדין מכיר בהוראות הסותרות של חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, הקובע כי עובדי קבלן כוח אדם המועסקים מעל תשעה חודשים הופכים לעובדי הממונה, ובחוק שירות המדינה (מינויים), המתווה הליך שונה להפיכה לעובד מדינה. בית המשפט מיישב סתירות אלה על ידי הבחנה בין סוגים שונים של עובדי מדינה. התובעים מוכרים כעובדי המדינה שהשלימו את תשעת חודשי העבודה הנדרשים בחברות הנתבעות, אך על מנת להתקבל לעבודה כעובדי מדינה מן המניין, עליהם לעמוד בהליך המכרזי של המדינה. זאת, משום שמינוי עובדי מדינה נתפס כעניין משמעותי, שאין להקל בו ראש. בסופו של דבר, התביעה מתקבלת, והתובעים נחשבים לעובדי המדינה המועסקים כעובדי כוח אדם. בית המשפט מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו, שכן התובעים מיוצגים על ידי עו"ד מהקליניקה לזכויות עובדים באוניברסיטת תל אביב. פסק הדין יינתן בהעדר הצדדים ויימסר להם בהתאם.