ד"נ 22/61

תקציר

פסק הדין עוסק בערעור על החלטת פקיד השומה לסרב להכיר בתשלומי ריבית שהעבירו שני מוסדות בנקאיים לבנק ישראל כהוצאה מותרת לניכוי לצרכי מס הכנסה. המוסדות לא החזיקו בנכסים נזילים בהתאם להוראות נגיד בנק ישראל, ולכן חויבו בתשלום ריבית לפי סעיף 5 לחוק בנק ישראל, התשי"ד-1954. דעת הרוב של בית המשפט העליון, שניתנה על ידי השופט אולשן, אישרה את החלטת פקיד השומה. השופט אולשן פירש את כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 5 כעונשית ולא רפואית, וטען כי התרת ניכוי תשלומי הריבית מההכנסה החייבת תסכל את המדיניות המוניטרית של הממשלה שמטרתה לייצב את המטבע. יתר על כן, מאחר שהתשלומים היו התחייבויות מוחלטות, ושיעורם נקבע על ידי הנגיד, הם שימשו אמצעי הרתעה ולא ריפוי. השופט ויתקון, בחוות דעתו החולקת, הדגיש כי יש לראות בתשלומים אמצעי לשלילת הרווח מהבנקים הנובע מהפרת כללי נזילות, ולא אמצעי ענישה. לטענתו, היעדר ההבחנה בין עבירות זדוניות לתמימות מצביע על היעדר כוונה להעניש, וכי יש לראות בתשלומים סיכון רגיל של העסק הבנקאי, ולכן ניתנים לניכוי. השופט ברנזון הסכים עם דעת הרוב להחלטת פקיד השומה, אך הדגיש כי התשלומים מהווים סיכון מקצועי לבנקים ומשמשים גורם מרתיע. לדבריו, המקרים הנדירים של עבירות תמימות לא צריכים להשפיע על הכלל. השופט כהן שמר על דעתו הקודמת והסכים עם דעת הרוב לדחות את הערעור.