ע"א 5580/13

תקציר

הערעור מערער על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה תביעה של יורש של נספה שואה, וביקש הצהרה כי יש להחזיר את התמורה ממכירת נכסי הנדל"ן של סבו לפי ערכם הנוכחי ולא לפי המחיר שבו נמכרו על ידי הממונה על נכסי אויב בשנת 1960. המערערת טענה כי הדין הרלוונטי מחייב השבת השווי ההוגן של הנכסים, אשר ייקבע על פי ערכם הנוכחי, מה גם שמכירת הנכסים לא הייתה כדין. זאת ועוד, טענה המערערת כי קיים יחס מפלה כלפי יורשים של נספי שואה שנכסיהם נמכרו על ידי הקרן הקיימת לישראל או רשות מקרקעי ישראל, וקיבלו השבה על בסיס ערכם הנוכחי של הנכסים. המשיבים, ובהם החברה לאיתור והשבת נכסי נספי השואה, טענו כי הנכסים המדוברים נמכרו כדין וכי החברה יכולה להשיב רק את התמורה כפי שהתקבלה, אשר הועברה מהאפוטרופוס הכללי בלבד. השופט עמית, במתן פסק הדין, התווה את ההקשר ההיסטורי ואת ההוראות הרלוונטיות לחוק נכסי נספי השואה, וציין את מטרתו להשיב נכסים של נספי השואה ליורשיהם. השופט הדגיש כי החוק מחייב את החזרת התמורה ממכירת הנכסים ולא את הנכסים עצמם, וכי יש להצמיד את התמורה המתקבלת למדד על פי מנגנון שייקבע על ידי ועדה מיוחדת. הקשר הקנייני בין הנפגע לבין הנכסים נותק עם העברתם לאפוטרופוס על נכסי אויב, והחוק קובע זכות מפורשת להשבה (השבה). בנוסף, השופטת ציינה כי החברה פועלת בתוך מערכת סגורה של הכנסות והוצאות, כלומר היא יכולה להחזיר רק את הסכום המדויק שהיא מקבלת. באשר לטענת הקיפוח של המערערת, מצא בית המשפט כי רשות מקרקעי ישראל והקרן הקיימת לישראל פועלות באופן שונה מהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, וההבחנה נובעת מנסיבות שונות בהן נמכרו הנכסים. בסופו של דבר, הערעור נדחה, שכן בית המשפט קבע כי "השווי ההוגן" של הנכסים שנמכרו לפני עשרות שנים הוא התמורה שהתקבלה, צמודה למנגנון שקבעה הוועדה. לפסק דינו של השופט עמית הצטרפו השופטים דנציגר ופוגלמן.