ת"א 2841/98

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה שהוגשה נגד מדינת ישראל ונגד אדם אחד, אדם מזרחי ששון, בעקבות אירוע טרגי שהוביל לרצח חנה יעקובוב ולפציעתה של אחותה, סוניה יעקובוב שניה. התובעים, לרבות עיזבונן של חנה וסוניה, טענו כי המדינה התרשלה במניעת נזקיו של ששון, שהיה בעל עבר של הטרדות ואיומים על התובעים. לטענתם, על המדינה, המיוצגת על ידי המשטרה, חלה חובת זהירות כלפיהם והיא נמנעה מנקיטת האמצעים הדרושים להבטחת ביטחונם. מנגד, ששון טען כי מצבו הנפשי צריך לפטור אותו מאחריות, וכי המדינה היא האחראית הבלעדית לרצח. המדינה טענה כי היא אינה אחראית לנזקי התובעים, שכן לא יכלה לצפות את התוצאה ופעלה בסבירות. בית המשפט הכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית מצד המשטרה כלפי הציבור, אך מצא כי חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה מצומצמת יותר. בית המשפט קבע כי היה על המשטרה לצפות מראש את הנזק הפוטנציאלי שגרם ששון, נוכח התלונות הרבות שהוגשו נגדו בגין הטרדות ואיומים. עם זאת, פסק הדין לא מצא כי המשטרה התרשלה בטיפולה בתלונות, בניגוד לפרשת וייס המצוטטת, שם התעלמה המשטרה מתלונות מרובות ולא פעלה. במקרה זה, המשטרה חקרה כל תלונה, חקרה את ששון ונקטה בצעדי מנע. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי אמנם חלה על המשטרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים, אך היא לא התרשלה במעשיה. כמו כן, נמצא כי אין קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת של המשטרה לבין הנזק שגרם ששון. מעשיו של האחרון נבעו מסיבות אישיות ונקמניות, והשימוש בנשק זמין הקשה על מניעת הנזק. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי המדינה אינה אחראית לנזקי התובעים. מנגד, ששון נתפס כאחראי הבלעדי לנזק שגרם ויידרש לפצות את התובעים. עוד ציין השופט כי נוכח יכולתו הכלכלית המוגבלת של ששון, כפי שצוינה בתצהירו, על התובעים להודיע לבית המשפט בתוך עשרה ימים אם בכוונתם להמשיך בתביעה נגדו. פסק הדין ניתן שלא בפניו, ולא ניתן צו להוצאות בהתחשב בנסיבות.